בשנת 2000 האישה שכרה דירה בתל-אביב, בעוד בעלה התגורר במושב בצפון הארץ עד פטירתו. השופטת שוכנעה כי לא מדובר בפרידה זוגית, אלא "בפירוד פיזי שניתן להצדיק בקשיי פרנסה בפריפריה".
בית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב קיבל את תביעתה של אישה שבעלה נפטר בשנת 2010, וקבע כי היא זכאית לקצבת שארים, אף שהשניים לא התגוררו יחד. בכך הפכה השופטת דגית ויסמן את החלטת המוסד לביטוח לאומי, שסירב להכיר בתובעת כ"אלמנה" של בעלה המנוח.
"ממכלול הראיות שהוצגו עולה כי הפרידה הפיזית מהמנוח לא העידה על פירוד בקשר הזוגי. מדובר בפירוד פיזי שניתן להצדיק בקשיי פרנסה בפריפריה", קבעה ויסמן.
התובעת ובעלה המנוח נישאו ב-1961, ולאורך שנים התגוררו במושב בצפון הארץ. ב-1995 הבעל חלה בפרקינסון. עד 1998 התובעת עבדה כמנהלת חשבונות ביקב בצפון, אולם לאחר מכן עזבה את עבודתה. משנת 2000 היא מצאה עבודה בתל-אביב, ועברה לדירה שכורה בעיר, אולם השאירה את חפציה האישיים בבית שבמושב, אליו נהגה להגיע בסופי שבוע.
בעלה המשיך להתגורר במושב עד יום מותו. עם ההידרדרות במצבו הרפואי, מטפל זר מהפיליפינים עבר להתגורר עמו. ב-2006 השניים הפרידו את חשבונות הבנק שלהם.
לאחר פטירתו, המוסד לביטוח לאומי סירב לקבל את תביעתה לקצבת שארים, בנימוק שמשנת 2000 היא לא התגוררה עם המנוח.
השאלה היתה האם התובעת נחשבת "אלמנה" בהתאם לחוק הביטוח הלאומי או לא. הסעיף הרלוונטי היה זה שלפיו לא יראו "אלמנה" במי שבחמש השנים שלפני פטירת המנוח היתה נפרדת ממנו שלוש שנים לפחות.
הקשר לא ניתק
בבית הדין העידו בין היתר ילדיהם של השניים, אולם המוסד טען כי בני משפחה מהווים "גורם אינטרסנטי" לתביעה, ולכן יש לייחס להן משקל מועט. כמו כן, המוסד ביקש להסתמך על אמירות שלשיטתו רומזות על כך שהרקע לפרידה הפיזית היה סכסוך אפשרי בין התובעת לבעלה המנוח.
אלא שהשופטת ויסמן התרשמה אחרת. השופטת הבהירה כי אמנם רוב העדים הם בני משפחה המעוניינים בתוצאת ההליך, אך אחת העדות היתה שכנה ותיקה מהמושב, שאין סיבה לחשוד בעדותה, ואשר סיפרה כי חודשים ספורים לפני שנפטר, המנוח והתובעת השתתפו בחתונה של בתה.
"בכך חיזוק לעדויות של כל בני המשפחה לפיהן למרות הפירוד הפיזי, הקשר הזוגי בין בני הזוג לא ניתק מעולם", כתבה.
ממכלול העדויות השופטת קבעה שהצטיירה תמונה של "תבנית משפחתית לא שגרתית, שבה אחד מבני הזוג עבר למרכז הארץ על מנת להמשיך לעבוד במקצועו. במקרה זה, התובעת היא שבחרה בצעד זה, לאחר שסיימה לעבוד ביקבי רמת הגולן".
השופטת המשיכה וקבעה כי התנהלות בלתי שגרתית אינה הופכת את בני הזוג למי שנפרדו בפועל והפסיקו להתנהל כבני זוג וכמשפחה. השופטת הסכימה עם בתה של התובעת שטענה כי לגור בנפרד ולהיות "פרודים" הם שני דברים שונים, והוסיפה כי לא מצאה כל ראייה לקרע כלשהו בזוגיות שבין השניים. להפך, התובעת המשיכה להיות מעורבת בחיי המשפחה, ולמעשה לא היתה "פרודה" מהמנוח.
באשר לחשבונות הבנק, השופטת ציינה כי מעבר להפרדת חשבונות – שיכולה לנבוע מחילוקי דעות שכיחים בין בני זוג – התובעת והמנוח המשיכה להתנהל כיחידה אחת ומעולם לא ביצעו הפרדה רכושית משמעותית.
בסיכומו של דבר, נקבע כי התובעת היא אלמנתו של המנוח, בהתאם לחוק, וזכאית לקצבת שארים.
- ב"כ התובעת: עו"ד איתי כהן
- ב"כ הנתבע: עו"ד משה אהרון
עו"ד אריק שלו
עוסק/ת ב-
דיני עבודה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין