שני שותפים נכנסו ב-1999 יחד עם אדם נוסף למיזם שיפוץ בניין בפתח תקווה, תמורת זכויות בשתי דירות חדשות. אלא שהפרויקט נקלע לקשיים, ואד מהם סירב לשאת בחלקו בהוצאות.
השופט אריאל ברגנר מבית משפט השלום בפתח תקווה הכריע לאחרונה בסכסוך שותפים-לשעבר במיזם נדל"ן והורה לאחד מהם לשלם לרעהו למעלה ממיליון שקל.
הפרשה החלה ביולי 1999, כאשר מכר של התובע הציע לו להצטרף לפרויקט שיפוץ בניין מגורים בפתח תקווה בתמורה לזכויות שיאפשרו בניית 2 דירות על גג הבניין, כולל חדר נוסף על הגג שייווצר ופתח יציאה לגג העליון.
הפרויקט אמור היה להתבצע באמצעות חברה של אותו מכר, שהיה זקוק למימון ביניים של 350,000 דולר. התובע פנה להתייעץ עם חברו (הנתבע), מומחה בפרויקטים מסוג זה, שלדבריו התלהב מההזדמנות העסקית וביקש להשתלב בעסקה כשותף מממן, שיפקח על הוצאות הבניה ועבודת הקבלן.
בתביעה שהגיש באוקטובר 2015 התובע טען כי הסכים להיכנס לפרויקט בשל אמונו בנתבע, ובתום משא ומתן השניים חתמו עם אותו מכר על הסכם שותפות לעסקת בנייה, שבמסגרתו לקחו על עצמם להעמיד את המימון הנדרש תמורת 2/3 מהרווחים בפרויקט.
מספר ימים לאחר מכן התובע והנתבע חתמו על הסכם נוסף, לפיו התובע ידאג למימון, ואילו הנתבע יהיה אחראי על ניהול הפרויקט. עוד הוסכם כי הנתבע ישלם מחצית מההוצאות שהתובע יוציא בפרויקט ויישא במחצית מההפסדים, ככל שיהיו.
מרבית העבודות בפרויקט בוצעו, אולם הצדדים נתקלו בקשיים שונים ובסופו של דבר בשנת 2007 הדירות נמכרו על ידי כונסי נכסים, שנאלצו לבצע פעולות רבות להשלמת המכר. בכל העלויות נשא התובע, כאשר לטענתו הנתבע סירב לשאת בחלקו בהפסדים.
הנתבע טען שהתביעה התיישנה וביקש לדחות אותה. לגופו של עניין הוא טען להגנתו כי בשל חילוקי דעות בין המעורבים בפרויקט, לאחר החתימה על ההסכמים הוא והתובע הגיעו להסכמות חדשות, שהעיקרית שבהן היתה שחרור הנתבע מהתחייבותו להשתתף בהוצאות או בהפסדים. לדבריו ההסכמות אמנם לא נכתבו, אך הצדדים קיימו אותם בהתנהגותם.
התובע הכחיש את הטענה, ולדבריו "לא היו דברים מעולם."
נגד ההיגיון
השופט ברגנר דחה את טענת ההתיישנות והסביר כי ה"מירוץ" החל רק ב-2009, שכן עד אז לא היו בידיעת התובע מלוא "העובדות המהותיות" שבבסיס התביעה כמו היקף ההפסדים, והעובדה שהנתבע מסרב לשלם.
הוא גם לא התרשם שישנו "רצף התנהגותי עקבי וברור" המעיד על כך שהצדדים הגיעו ביניהם להסכמות מאוחרות הגוברות על הוראות שנכתבו בהסכם.
השופט קיבל את טענת התובע שלפיה אין שום היגיון עסקי בשחרור הנתבע מהפרויקט – טענה שנתמכה בראיות ובחילופי מכתבים מ"זמן אמת" בין הצדדים.
בנוסף, לנוכח המשמעויות המתלוות לשינוי ההסכם, אופי ההסכם והסכומים הגבוהים, השופט לא מצא אחיזה לטענת הנתבע שלפיה הסכמה שבעל-פה מבטלת את אחריותו להפסדים, והוא ציין כי מצופה היה ששינוי כה יסודי יוסדר בכתב.
"בהיעדר טקסט כתוב על הנתבע להוכיח מה הייתה ההסכמה המאוחרת על כל היבטיה כאשר מדובר בנטל ראייתי כבד – וגם זאת לא הוכח כדבעי", קבע.
על סמך חוות דעת רו"ח מטעם התובע, נקבע כי הנתבע לשלם לתובע כמיליון ושבעים אלף שקלים (מחצית מסך ההפסדים), בתוספת הוצאות משפט, ושכ"ט עו"ד בסך 50,000 שקל.
- שמות ב"כ הצדדים לא צוינו בפסק הדין
עו"ד ישראל שלו
עוסק/ת ב-
מקרקעין ונדל"ן
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין