"רשלנות חמורה" של מקורות גרמה לה להפסיד קרקע לרוכשים תמימים

"מקורות" רכשה קרקע בשנת 64', אך מאז לא רשמה אותם על שמה, ואף לא רשמה הערת אזהרה. לכן השופט קבע כי זכותם של רוכשים, שבתום לב קנו את הקרקע ב-2008, עדיפה על זכותה של מקורות.

בית המשפט המחוזי בחיפה דחה את תביעתה של "מקורות", במסגרתה ביקשה לקבוע כי קרקע מסוימת בצפון הארץ שייכת לה, ולא לרוכשים שרכשו אותה עשרות שנים אחר כך.

סגן הנשיא השופט יצחק כהן, קבע כי הקרקע שייכת לנתבעים שרכשו אותה בתום לב, וציין כי "במשך שנים רבות לאחר שהעסקה נעשתה, התובעת לא דאגה לרשום את הזכות שרכשה על שמה בפנקס הזכויות. מחדלה המתמשך של התובעת מגיע כדי 'רשלנות חמורה', שגרמה לכך שהנתבעים שינו את מצבם לרעה".

מקורות רכשה את הקרקע ב-1964 משלושה מוכרים שבבעלותם היו 5/9. היתר (4/9) היו בבעלות רשות הפיתוח. אחרי הרכישה, מקורות בנתה במקום מתקן המשמש את רשות המים באזור.

מבלי להיכנס לכל הפרטים, בשנת 2008, שני רוכשים רכשו (כל אחד בנפרד) חלקים בחלקה מיורשים שונים של הבעלים המקוריים (או ממי שרכש מהיורשים). אחד הרוכשים בעלים רשום של 2/9 מהקרקע, והשני בעלים רשום של 1/9 – הם שני הנתבעים כאן. נגד רוכשים נוספים שהיו חלק מהסכסוך ניתנו פסקי דין בהסכמה.

טענתה המרכזית של מקורות בתביעתה היתה כי היות שהעסקה מ-1964 קדמה בזמן לעסקאות שנעשו עם הנתבעים, ואף לעסקאות שנעשו לפני כן של מכירת היורשים לצדדים שונים, הרי שיש לעסקה זו יש עדיפות על פני העסקאות שנעשתה עם הנתבעים ב-2008.

מנגד, הנתבעים טענו, בין היתר, כי פעלו בתום לב, בדקו את פנקס הזכויות במקרקעין ולא מצאו בו הערת אזהרה לטובת התובעת, ועל כן רכשו את הזכויות שרכשו.

גרמה לתאונה משפטית

השופט כהן הבהיר כי במצב של עסקאות סותרות, לפי חוק המקרקעין יש להעדיף את זכותו של בעל העסקה הראשונה, אך אם הקונה השני פעל בתום לב, והעסקה לטובתו נרשמה – זכותו עדיפה. כמו כן, רשלנות חמורה של הקונה הראשון יכולה לגרום להעדפת הקונה השני בזמן.

השופט אף הזכיר כי חוק המקרקעין נכנס לתוקף ב-1970, אשר הסדיר את האפשרות לרשום הערת אזהרה. אלא שמאז ועד 2008 מקורות לא פעלה לרישום זכויותיה בפנקס המקרקעין – לא רישום בעלות ולא הערת אזהרה, שהיתה יכולה למנוע מצד שלישי תמים להיקלע ל"תאונה משפטית".

כמו כן, השופט שוכנע שהנתבעים אכן נהגו בתום לב לאורך כל הדרך, החל מרכישת הקרקע ועד למועד שבו זכותם נרשמה בפנקס המקרקעין.

בהקשר זה השופט דחה את טענת מקורות שלפיה הנתבעים ראו את מתקן המים שבנתה עליו, והתעלמו ממנו בחוסר תום לב.

לאחר ששמע את העדויות, השופט שוכנע שהנתבעים שאלו את המוכרים על המתקן, ונאמר להם שמדובר במתקן ששייך למדינה. "כיוון שרשות הפיתוח שותפה בבעלות במקרקעין, ובבעלותה 4/9 מהמקרקעין, הנתבעים היו זכאים להניח שהמתקן שנבנה במקרקעין, ואשר כפי שנאמר להם שייך למדינה, נבנה על חלקה של רשות הפיתוח", כתב.

בסיכומו של דבר, השופט קבע כי מקורות היא שאחראית לתאונה המשפטית, כיוון שלא נהגה בתום לב כלפי צדדים שלישיים ואף נהגה ברשלנות, ולכן יש להעדיף את זכותם של הנתבעים על פני זכותה שלה.

לנוכח התוצאה, התובעת חויבה לשלם לנתבעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 14,040 שקל.

• ב"כ התובעת: עו"ד משה רז כהן ואח'
• ב"כ הנתבעים 4-5: עו"ד מועמר אסדי

פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.