המדינה והעירייה סירבו לשלם שכר למוטי מלכא – שמאוחר יותר הורשע בהטרדה מינית והפרת המונים – בטענה שמעצר הבית הפך אותו ל"נבצר". אלא שבית הדין לעבודה שוכנע כי מלכא המשיך לטפל בענייני העיר.
השופטת יעל אנגלברג-שהם מבית הדין האזורי לעבודה בבאר-שבע קיבלה חלקית את תביעתו של ראש עיריית קריית מלאכי לשעבר, מוטי מלכא, וחייבה את העירייה לשלם לו כ-140,000 שקל עבור שכר ופדיון ימי חופשה, בגין כ-65 יום בהם שהה במעצר בית בעודו מכהן כראש העירייה.
בחודש מאי 2012, בעיצומה של הקדנציה השנייה שלו, מלכא נעצר בחשד לעבירות אונס ושוחד, ושהה במעצר במשך 16 יום. לאחר מכן שהה כ-65 ימים נוספים במעצר בית.
בהמשך הוא חזר לעבודה עד שהתפטר ב-2013, במסגרת הסדר טיעון, בו הודה בעבירות של הטרדה מינית, מרמה והפרת אמונים, ועבירה לפי חוק התכנון והבנייה. בהסכמת הצדדים, נקבע כי העבירות שבהן הורשע אינן נושאות עימן קלון.
בנובמבר 2014 הוא הגיש תביעה לתשלום שכר עבודה ופיצויי הלנת שכר, בגין תקופת מעצר הבית. מלכא טען כי בתקופה זו עסק בענייני העירייה, כולל פגישות שתואמו על ידי היועצת המשפטית, וכי מעולם לא הודיעו לו שאחריותו מועברת לגורם אחר.
מנגד, העירייה טענה שלא ניתן להחשיב את תקופת המעצר כימי עבודה, שכן התובע "עבד" לכל היותר כ-12 שעות, הוטלו עליו מגבלות שמנעו ממנו להתנהל באופן רגיל, ואף מונה לו ממלא מקום.
המדינה טענה כי עצם קיומו של המעצר הופך את תובע למי ש"נבצר" ממנו למלא את תפקידו, ועל כן הוא אינו זכאי לשכר.
לא נאסר עליו
באופן כללי, השופטת אנגלברג-שהם הסבירה שעובד שאינו פנוי לביצוע העבודה, אינו זכאי לשכר. במקרים כאלה, כל עוד מתקיימים יחסי עבודה, קיימות מספר חלופות למתן תמורה בגין תקופה זו, כגון תשלום ימי חופשה, תשלום ימי מחלה וכיוצא באלה.
לגופו של עניין, השופטת הבהירה כי לפי חוק הרשויות המקומיות, ראש עיר שהושעה עקב הגשת כתב אישום, זכאי לתשלום בשיעור של 50%. מכאן השופטת קבעה כי במקרה הנדון – בו דובר על תקופה שבה טרם הוגש כתב אישום – קל וחומר שאין לשלול מהתובע את שכרו ללא הוראה מפורשת בדין.
בנוסף, השופטת הבהירה כי "משלא נאסר על התובע להמשיך ולכהן כראש העירייה, לא ניתן לראות בעצם הטלת מגבלות על התובע, כשלעצמן, משום מניעה אבסלוטית להמשך ביצוע עבודתו ויש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו", זאת בניגוד להחלטות בית משפט במקרים אחרים בהן נאסר במפורש להמשיך בתפקיד.
מכאן השופטת עברה לשאלה האם התובע ביצע עבודה בפועל. לאחר ששמעה את העדים, השופטת הגיעה למסקנה כי בתקופת מעצר הבית התובע אכן המשיך לטפל בעניינים שוטפים של תושבים, אזרחים ובעלי תפקידים בעירייה.
כמו כן, השופטת הבהירה כי העובדה שלתובע מונה ממלא מקום אינה גורעת מזכויותיו, מה גם שבפועל נראה כי היה זה אקט פורמאלי בלבד.
עם זאת, השופטת קבעה כי התובע זכאי ל-75% משכרו (כ-61,000 שקל), שהרי ברור שלא היה פנוי לעבודה מלאה. בנוסף נקבע כי התובע זכאי לפדיון ימי חופשה בסך של כ-88,000 שקל ברוטו, וכן להוצאות משפט בסך 10,000 שקל.
בתוך כך נדחתה תביעתו לפיצויים על הלנת שכר, מאחר שהשופטת התרשמה כי העירייה נמנעה מלשלם שכר בשל מחלוקת כנה בין הצדדים, מה גם שבפועל הכסף שולם לו בדרך של מיצוי ימי החופשה.
- ב"כ התובע: עו"ד גיל קונפינו ועו"ד אלי שומרון
- ב"כ הנתבעת: עו"ד עופר שפיר ועו"ד ענת נבל
- ב"כ מתייצבת בהליך (המדינה): עו"ד שלומי ירדן
עו"ד אסתי עוקב
עוסק/ת ב-
דיני עבודה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין