האישה שאושפזה בבית החולים ״בני ציון״ התנגדה להעלאת מעקה הבטיחות במיטה, ונפלה ממנה כשניסתה לרדת לבד לשירותים. בית המשפט קבע שהצוות היה צריך לשכנע אותה להרים את המעקה או לעשות זאת בעצמו לאחר שנרדמה.
השופט יואב פרידמן קיבל לאחרונה תביעה שהוגשה נגד בית החולים הממשלתי ״בני ציון״ בחיפה. הוא קבע שצוות בית החולים התרשל כשהותיר קשישה בעלת סיכון מוגבר לנפילות לישון ללא מעקה בטיחות. ״גם בעידן של רגישות מוצדקת לאוטונומיה של החולה, אין תחליף לשכל ישר״, נכתב בפסק הדין.
האישה, ילידת 1940, סבלה מטרשת רב מערכתית והייתה מוכרת לצוות בית החולים בשל אשפוזי יום רבים. באפריל 2015 היא אושפזה בשל דימום רקטלי מסיבי ואנמיה. כמה ימים לאחר תחילת האשפוז היא נפלה מהמיטה לאחר שביקשה להגיע לשירותים במהלך הלילה.
היא נפגעה באורח משמעותי ונותרה עם שבר בזרוע ו-30% נכות. כשלוש שנים לאחר מכן היא נפטרה (ללא קשר לתאונה) ובעלה נכנס בנעליה בכל הקשור לניהול התביעה מול בית החולים.
הבעל סיפר כי במהלך האשפוז סבלה רעייתו המנוחה מאנמיה קשה שגרמה לה לתחושת בלבול, סחרחורות והעדר יציבות. לנוכח מצבה הרפואי היא הוגדרה כבעלת סיכון מוגבר לנפילות כשהתקבלה למחלקה.
הוא הוסיף כי במהלך האשפוז הגיע מידי יום לבקר את אשתו והבחין שמעקה המיטה שלה היה מורם. לטענתו, לאחר הנפילה אשתו אמרה לו שהצוות שכח להרים את המעקה בלילה.
מטעם בית החולים העידה האחות התורנית שהייתה במשמרת ערב האירוע. לדבריה, ביקשה להרים את דפנות המיטה והדגישה בפני המנוחה את הצורך בכך אך היא סירבה בתוקף. האחות ציינה שהמנוחה יכלה לצלצל בפעמון ולהזעיק את הצוות ולא לרדת מהמיטה לבד, אך היא לא עשתה כן.
האחות אישרה בעדותה כי הנוהל לגבי חולים שמסרבים להעלאת דופן המיטה הוא קריאה לרופא על מנת שישכנע את המטופל. במקרה זה, היא בחרה שלא לקרוא לרופא לאור התרשמותה שהמנוחה מרגישה יותר טוב.
לא פגיעה באוטונומיה
השופט יואב פרידמן מבית משפט השלום בחיפה ציין כי בעת שהמנוחה התקבלה לאשפוז בעיותיה המערכתיות הקשות היו ידועות לצוות במחלקה היטב. הרקע לאשפוז היה דימום קשה שהחמיר את חולשתה ועם קבלתה הצוות קבע שהיא בסיכון מוגבר לנפילה.
סיכון זה חייב הרמת דופן המיטה כדי שהמנוחה לא תתפתה לרדת לשירותים באופן עצמאי בלילה. ואכן, הדופן היה מורם בכל אחד מלילות האשפוז, פרט ללילה בו התרחשה הנפילה.
השופט קבע שהאחות התרשלה כשלא פעלה על פי הנוהל ולא קראה לרופא שישכנע את המנוחה להרים את הדופן. ״ברור כי יש גבול לכמות המאמצים שצריך וניתן לעשות כדי לשכנע את החולה״, כתב השופט, אך יחד עם זאת הוסיף כי ״המאמץ אמור להיות סביר והוא לא מוצה״.
עוד כתב השופט כי אין להפוך את הרצון המובן לכבד רצון החולה ״לקרדום לחפור בו״ על מנת לבטל כל חובת זהירות אחרת לרבות החובה הרפואית שלא לגרום נזק. ״לא כל אי היעתרות לרצון שרירותי של חולה מאושפז עולה כדי פגיעה באוטונומיה שלו״ הדגיש.
הוא הוסיף כי בית החולים התרשל גם בכך שלא דאג להעלאת דופן המיטה לאחר שהמנוחה נרדמה.
בסך הכל חויב בית החולים לשלם לעיזבון 88,440 שקל בתוספת שכ״ט עו״ד בסך 20,695 שקל והוצאות בסך 705 שקל.
עו״ד אייל בן ישי
עוסק/ת ב-
רשלנות רפואית
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין