האישה אכפה הסכם גירושין בו ניתנה לה זכות מגורים בלעדית וסילקה את האיש מהבית. בית המשפט פסק שבכך היא הפרה הסכם מאוחר יותר והאיש זכאי לפרק את השיתוף
השופטת אורית בן דור ליבל קיבלה לאחרונה תביעה לפירוק שיתוף שהגיש אדם נגד גרושתו. האיש ביקש לאכוף הסכם מ-2015 שחילק את הבית לשניים וקבע ששני הצדדים יוכלו לגור בו. האישה התכחשה להסכם ודרשה להפעיל סעיף בהסכם גירושין מ-2006 שלפיו יש לה זכות מגורים בלעדית. השופטת קבעה שההסכם האחרון תקף וכי הבית יימכר בשוק החופשי.
בני הזוג נישאו ב-1980 ונולדו להם חמישה ילדים. הם התגרשו ב-2006. במרכז הסכסוך בית בירושלים הרשום בחלקים שווים על שם שניהם.
במרץ 2006 נחתם בין הצדדים הסכם גירושין שאושר וקיבל תוקף של פסק דין בבית הדין הרבני. בהסכם נכתב שהאיש יעזוב את הבית והאישה תמשיך לגור בו עם הילדים, תוך שהבית ימשיך להיות בבעלות שניהם. עוד הוסכם כי האיש מתחייב שלא לדרוש את פירוק השיתוף בבית והאישה תהיה רשאית לגור בו כל עוד היא מעוניינת בכך.
זמן קצר לאחר אישור ההסכם שב האיש לגור בבית בחדר נפרד. בספטמבר 2015 חתמו השניים על הסכם, שלא אושר כהסכם ממון. הם הסכימו להפריד את הבית לשתי יחידות נפרדות, כך שכל אחד מהם יגור בחלק אחר. עוד הוסכם כי במידה ואחד הצדדים יפר את ההסכם הבית יימכר והתמורה תחולק שווה בשווה בין הצדדים.
ב-2019 האיש פינה את הבית לאחר שבית הדין הרבני קיבל את תביעת האישה לאכוף את הסכם הגירושין.
בהמשך הוא הגיש תביעה לפירוק שיתוף בנכס מכוח הסכם 2015. לטענתו, מאז הסכם הגירושין ועד שנת 2013 חיו הצדדים תחת אותה קורת גג, בשמירה על כבוד הדדי ובהפרדה רכושית, תוך זניחת מרבית מהוראות הסכם הגירושין. ב-2013 חלה הרעה ביחסיהם לאחר שהחל בקשר עם אישה אחרת.
לאור המריבות התכופות הם הסכימו על הפרדת הבית לשתי יחידות וחתמו על ההסכם החדש. לדבריו, מאז ועד שנת 2018 המשיכה האישה במריבות בלתי פוסקות עמו ועל בת זוגו. בנקודה זו שלפה האישה ככלי מלחמה ובחוסר תום לב קיצוני את ההסכם הישן ודרשה את פינויו.
האישה טענה כי לאחר הגירושין המשיך האיש לגור בבית בניגוד גמור לרצונה וללא הסכמתה, תוך הפרת הוראות הסכם הגירושין. לדבריה, חתמה על ההסכם החדש מבלי שקראה והבינה אותו, ובכל מקרה הוא לא תקף משלא אושר בבית המשפט.
שינוי בהתנהגות
השופטת אורית בן דור ליבל מבית המשפט למשפחה בירושלים העדיפה את גרסת האיש וכתבה כי עדותו הייתה רצופה וקוהרנטית, בעוד עדות האישה הותירה רושם שלילי.
היא קבעה שהאיש שב לגור בבית בסמוך לגירושין בהסכמת הצדדים, והשניים חתמו על הסכם 2015 לאחר שהחלו ביניהם מריבות קשות.
עוד היא קבעה שהסכם 2015 תקף אף שלא אושר כהסכם ממון על ידי ערכאה שיפוטית, שכן הוא נועד להסדיר עניין נקודתי. השופטת הוסיפה כי לאחר הגירושין הצדדים שינו בהתנהגות את הסכם הגירושין בכך שחזרו לגור תחת קורת גג אחת.
עוד הבהירה השופטת כי פינוי האיש מהבית ומניעת האפשרות שלו לגור בו מהווים הפרה של ההסכם המאפשר את פירוק השיתוף.
בסופו של דבר קיבלה השופטת את התביעה וקבעה שהבית יימכר למרבה במחיר והתמורה תחולק שווה בשווה בין הצדדים, בכפוף לפירעון הלוואות אותן התחייב האיש לפרוע.
האישה חויבה בהוצאות בסך 25,000 שקל.
- ב"כ המבקש: עו"ד שלום פוריס
- ב"כ המשיבה: עו"ד ירון חליווה
עו"ד אלינור ליבוביץ'
עוסק/ת ב-
דיני משפחה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין