האיסור החוקי
סעיף 35 לחוק הירושה התשכ"ה 1965 קובע בזו הלשון:
"הוראת צוואה, פרט לצוואה בעל-פה, המזכה את מי שערך אותה או היה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה, והוראת צוואה המזכה בן-זוגו של אחד מאלה - בטלה".
סעיף זה קובע חזקה חלוטה, על פיה, הנגוע באחת העילות שמפורטות בו, מביא לבטלות הוראת הצוואה שנעשתה לטובתו.
בפסק דין המנתח את ההלכה הנוגעת לסעיף 35 קובע בית המשפט כדלקמן:
"...החוק יוצר הנחה חלוטה כי מי שלוקח חלק בעריכת הצוואה השפיע שלא כדין על המצווה. חזקה זו אין לסתור אף לא בהבאת ראיות המלמדות כי שלבים אחרים בהליך היווצרותה של הצוואה היו נקיים מפגם. העובדה שהנהנה על-פי הצוואה לא ערך אותה והעובדה שלא היה עד לעשייתה, עשויים להעיד על כך שהוראת הצוואה ניתנה בסופו של יום מרצון חופשי, אולם אם 'לקח הוא חלק בעריכתה באופן אחר' אין תוקף להוראה המזכה אותו - אפילו הייתה זו הוראת אמת" (ע"א 6496/98 בוטו נ' בוטו).
התוצאה של סעיף 35 היא קשה, שכן יש בו כדי לשלול כל שיקול דעת שיפוטי באם לתת תוקף לצוואה. זאת, גם כאשר הנסיבות מעידות שהנהנה שנטל חלק בעריכת הצוואה לא השפיע שלא כדין על המצווה. (ראה: ע"א 529/69 רוזנהויזר נ' כהן, פ"ד כד (2) 93 ע"א 631/69 ישיבת מדרש פורת נ' חומי, פ"ד כד(2) 105, ת"ע (טבריה) 4793-02-10 א.ז. ז"ל נ' א.ז. ואח'.)
משכך, מגמת הפסיקה הכללית הינה לפרש את הסעיף באופן מצמצם. (ע"א 529/69 רוזנהויזר נ' כהן ; ע"א 631/69 ישיבת מדרש פורת יוסף בישראל נ' חומי, שניהם מפי השופט קיסטר).
כעולה מן הסעיף, נכללות בו שלוש עילות בטלות כלפי הזוכה על-פי הצוואה ובן-זוגו: הוראה בצוואה המזכה (א) את עורכה או (ב) את מי שהיה עד לעשייתה או (ג) את מי שלקח "באופן אחר חלק בעריכתה".
שתי העילות הראשונות קשיחות. עם זאת, השלישית, שבה ענייננו, מנוסחת באופן המאפשר לכלול בגדרה מגוון של מצבים ולא לכבול את בית-המשפט ברשימה סגורה של מעשים פסולים.
פרשנות מצמצמת של הסעיף
השופט קיסטר פירש את המונח "לקח באופן אחר חלק בעריכתה" ככזה הכולל אך ורק את ניסוח הצוואה ואת עצם כתיבתה. לדבריו, "פעולת עריכת הצוואה אינה מתחילה לפני שעורך-דין או אדם אחר המנסח אותה נכנס לפעולה" (ע"א 576/72 שפיר נ' שפיר).
השופט ח' כהן קבע באותו עניין, כי אין לפסול צוואה במקרה שבו הנהנה יזם את עשיית הצוואה, שכנע את המצווה, הוביל אותו אל עורך-הדין ונתן הוראות באשר לכתיבה.
הוראת הפסילה, כך נקבע, עניינה אך ורק בהכנתו הטכנית של המסמך, ובייחוד ניסוח מילולי של לשונו. גישה זו הנחתה את בית-המשפט בפרשות נוספות (ע"א 681/77 מרק נ' שאבי ע"א 510/90 כצנשטיין נ' סידרנסקי, ע"א 2500/93 שטיינר נ' המפעל לעזרה הדדית של ארגון עולי מרכז אירופה, ע"א 576/78 לשצינסקי נ' סולוביציק, ע"א 2098/97 בוסקילה נ' בוסקילה).
פרשנות מרחיבה יותר - צמצום יחסי מול צמצום רבתי
לעומת זאת, לפרקים נקטה הפסיקה בפועל פרשנות מרחיבה יותר. כך למשל, בע"א 433/77 הררי נ' הררי, פסק כב' השופט ברק (כתוארו אז) כי באופן כללי הוא מסכים לגישה המצמצמת, אך עם זאת, לדידו, נטילת חלק בעריכת הצוואה אינה מתחילה רק בשלב שבו הצוואה מועלית על הכתב. מדובר ב- "...ביטוי גמיש אשר מתמלא תוכן על-פי הנסיבות המיוחדות של כל מקרה ומקרה. מטבעו, אין הוא סובל מסמרות קבועים".
גישה זו, שבוטאה בדעת רוב כנגד דעתו החולקת של השופט ח' כהן, מכונה על-ידי פרופ' ש' שילה כגישת "הצמצום היחסי" לעומת גישת צמצום רבתי ששררה בתחילה. (פירוש לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 (כרך א))
גישה זו אומצה ע"י ביהמ"ש בכמה פרשות, כאשר המגמה היא, כדברי השופט ברק בפרשת בנדל, היא לבחון את המקרה בהתאם למבחן השכל הישר. (ע"א 851/79 בנדל נ' בנדל ע"א 99/86 זיידה נ' זיידה).
הפרשנות הדווקנית מאפיינת את התייחסות הפסיקה לשתי עילות הפסלות הראשונות שבסעיף 35, ואילו הפרשנות הגמישה יותר מאפיינת את עילת הפסלות השלישית, ה"שיורית". אכן, יהיו מקרים שבהם לקיחת חלק בעשיית צוואה ברורה על פניה, אך אלה המקרים הקלים לבירור. מקרים לא מעטים אינם כאלה.
בסופו של יום עולה אפוא, כי הבחינה אם לקח הנהנה חלק בעריכת הצוואה - צריך שתיעשה באשר לכל מקרה ונסיבותיו, ובהתחשב במידת האינטנסיביות והחומרה של מעורבות הנהנה בעריכת הצוואה: ע"א 7506/95 שוורץ נ' בית אולפנא בית אהרון וישראל, ע"א 148/96 בקשי נ' סלמן.
יתר על כן - הצטברותם של אירועים וזיקות שאולי כל אחד מהם כשלעצמו לא היה בו כדי להציב תווית של נטילת חלק בעריכת הצוואה, בהיקבצם יחד ב"מבט-על" אל המכלול, יוצרים הם אותה השתתפות בעריכתה שיש בה כדי לפסול אותה.
מקרה שבו נהנה קובע פגישה עם עורך דין אינו דומה למקרה שבו הוא מעביר את תוכן הצוואה לעורך הדין לשם הכנתה. תשלום שכר לעורך דין רק עבור הצוואה אינו דומה לתשלום שכר טרחה עבור פעולות נוספות.
בעניין בנדל שלעיל, וכן בע"א 1079/92 גדליה נ' דאלי נקבע, כי כאשר נהנה נותן לעורך דין הערות באשר לכתיבת הצוואה, הדבר עשוי להתפרש כאילו שפעולת עורך-הדין אינה בחינת "התחלה חדשה" של הכנת הצוואה, בלי לקבוע מסמרות.
בעניין גדליה נ. דאלי נקבע כי יש לברר האם עריכת הצוואה על סמך קשר ישיר בין המצווה לבין עורך הדין מבטלת את החשש מפני השפעה לא הוגנת כתוצאה מפעילות הנהנה שקדמה לעריכת הצוואה. לעומת זאת, ניסוח הצוואה על-ידי עורך הדין על-פי הוראות הנהנה נחשב, ככלל, להשתתפות בעריכתה על-ידיו.
כלומר, אם המצווה נפגש עם עורך-דין ומוסר לו הוראותיו, ניתן, לרוב, לגרוס כי הפעלתנות הקודמת של הנהנה אצל המצווה אין בה משום נטילת חלק בעריכת הצוואה, שכן שיקול-דעתו העצמאי של עורך הדין והקשר הישיר, שנוצר בינו לבין המצווה, יש בהם כדי לנתק את הקשר בין אירועי העבר לבין פעולתו של עורך הדין, ויש בהם כדי ליצור התחלה חדשה בכל הנוגע לעריכת הצוואה.
לא כך הם פני הדברים כאשר המצווה לא נפגש כלל עם עורך הדין, והנהנה עצמו והוא בלבד מהווה את החוליה המקשרת בין המצווה לבין עורך הדין. ניתן לגרוס, כי במקרה הראשון פעולתו של עורך הדין היא תחילתה של עריכת הצוואה, ואילו במקרה השני עשויה פעולתו של עורך הדין להיות סיומו של תהליך, שראשיתו או המשכו בפעולתו של הנהנה כלפי המצווה.
במקרים רבים תהא השאלה מה הוא חלקו ה"אמיתי" של המצווה בעריכת הצוואה ומה חלקם של הנהנים. נקבע בעבר, כי העברת הפרטים לעורך-הדין על-ידי מי שעשוי להיות הנהנה על-פי הצוואה אכן מחייבת בחינה זהירה אם היה בדברים שמסר משום ביטוי לרצונו של המצווה, אף אם אין בכך כדי לפסול מכל וכל צוואה בשל השתתפות בעריכתה (ע"א 2014/95 פרל נ' בס|).
גם העובדה שהנהנית הביאה את המצווה לעורך-הדין שטיפל בעבר בעניינה שלה לא פורשה כעולה כדי נטילת חלק בעריכת הצוואה (ע"א 2500/93).
השופט רובינשטיין קובע בע"א 5869/03 נילי חרמון נ' בנימין גולוב, כי בסופו של דבר המבחן הינו מבחן השכל הישר: "בסופו של יום עולה אם כן, כי הבחינה האם נטל הנהנה חלק בעריכת הצוואה צריך שתעשה ביחס לכל מקרה ונסיבותיו ונוכח מידת האינטנסיביות והחומרה של מעורבות הנהנה בעריכת הצוואה."
ובהמשך: "השכל הישר מורנו גם, כי הצטברותם של אירועים וזיקות שאולי כל אחד מהם כשלעצמו לא היה בו כדי להציב תווית של נטילת חלק בעריכת הצוואה, הינה בהיקבצם יחד ב"מבט על" אל מכלול יוצרים הם אותה השתתפות בעריכתה שיש בה כדי לפסול."
בעמ"ש (תל-אביב-יפו) 36529-11-10 ב.ש.מ נ' ש.מ. ואח' מובא מקרה שנדון בע"א 760/96 רוזן נ' שולמן ואח'. במקרה זה נקבע כי בית המשפט לא החיל את סעיף 35 לחוק הירושה למרות שעוה"ד, שערך את הצוואה, הוזמן על ידי הנהנה, וזה מסר לו את תוכן הוראותיה ואף שילם את שכר טרחתו.
בע"א 7506/95 שוורץ נ' בית אולפנא בית אהרון וישראל, פד"י נד (2) 215 נקבע, כי אין בעובדה שהנהנה הסיע את המנוח לעו"ד אשר ערך את הצוואה, והמתין מחוץ למשרד בחדר המתנה כדי להביא לבטלות הצוואה. הנהנה עצמו לא נכח בעת עריכת הצוואה:"אכן, אנשי המשיבה גילו מעורבות בהליכים שקדמו לחתימה על הצוואה. הדבר מצא ביטויו בפנייתם לנוטריון, בקשר שיצרו בינו לבין המנוח, בהסעת המנוח למשרדו של עורך-הדין ובחזרה ממנו, בתשלום דמי הנסיעה, בליוויו הצמוד של המנוח בשתי הפגישות הראשונות ובתשלום שכר טרחתו של עורך-הדין מכספי המשיבה".
עם זאת בעמ' 228 נכתב כך: "גם במקרה זה, אין במעורבותם של אנשי המשיבה כדי להטות את הכף לעבר פסילתה של הצוואה מכוח הוראת סעיף 35. על-אף פעלתנותם היתרה של אנשי המשיבה בכל הנוגע ליצירת הקשר עם הנוטריון ובהבאת המנוח אליו, נראה לי שהליך עריכת הצוואה עצמו הוכשר הודות לפועלו של הנוטריון. כאמור, דאג זה האחרון להרחיק את המנוח מאנשי הישיבה - מלוויו בעת עריכת הצוואה, וטרח לברר עמו את רצונו ואת טעמיו כשהוא ישב עמו, לבדו, במשרדו. בנסיבות אלה אין פגם בקביעותיו של בית-משפט קמא כי בשלב המכריע של עשיית הצוואה לא הייתה לאנשי הישיבה כל מעורבות."
יש להדגיש, כי כאשר הנהנה אינו נהנה יחיד בצוואה ועוד קרובי משפחה זוכים אף הם ע"פ הצוואה, הצוואה לא תיפסל רק משום מעורבותו הטכנית של הנהנה, אם ביחס לצוואה קודמת יותר אין שינוי גדול. כלומר, יש משמעות גדולה לשאלה האם מי שהתערב בעריכת הצוואה הינו נהנה יחיד או שמא הינו נהנה אחד בין כמה נהנים.
סיכום
לסיכום ייאמר, כי כל מקרה לפי נסיבותיו המיוחדות. בית המשפט לענייני משפחה שומע את הראיות ומכריע על פיהן, כאשר מימוש רצון המנוח הוא נר לרגליו, נוכח העובדה כי מצווה עלינו לקיים את רצונו של המת.
"הצוואה היא מסמך מיוחד במינו. היא מסמך משפטי, אך מסמך זה אינו חסר נשמה. הוא כמו מכתב אישי אחרון, ביטוי של משאלות, אהבות, רגשות ואף חשבונות, היוצאים ממעמקי לבו של אדם המהרהר במותו ובמה שיקרה אחרי מותו. כאן צופה הוא אל התחנה האחרונה של חייו - והראשונה שאחרי מותו. כאן הניסיון האחרון שלו לעצב את חייהם של הנשארים אחריו, ולמצער, להשפיע עליהם. כאן תקוותו האחרונה לחיות בזיכרונם באהבה ובהכרת תודה. ולא רק בשל כך קשה פרשנותה של צוואה מפרשנותו של כל מסמך משפטי אחר. אין היא כפרשנותו של חוק, שצור מחצבתו, ההליכים שקדמו לחקיקתו ומטרותיו ותכליותיו ידועים. אין היא כפרשנותו של חוזה שהצדדים לו, בדרך-כלל, בין החיים, והם או הנסיבות מעידים על הכוונות ועל התכליות שעמדו ביסודו. כאן מונח לפנינו דף נייר שבתוכו גלומים דבריו של המנוח, ואנו, שמצווה עלינו לקיים את דבר המת, עלינו לשמוע את קולו, להבין את דבריו ולהטות אוזן לבנות הקול המשתמעות מתוך דבריו..." (כב' השופט טירקל בע"א 7735/02 עזבון המנוח ניסים אלבז ז"ל נ. פז)
* עו"ד אלינור ליבוביץ, עוסקת בדיני משפחה, גירושין ובגישור, מנהלת ובעלת האתר gerushin.co.il.
** כל המוצג במאמר זה הינו מידע כללי בלבד ואין בו כדי להוות יעוץ ו/או חוות דעת משפטית כלשהי. המחברת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
למדור: דיני משפחה
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין