כתבה בפייסבוק שמאמן הכושר רמאי ושקרן - ותפצה

בעל מכון כושר הציג תמונות "לפני ואחרי" של מתאמן שלו שרזה, מבלי להזכיר שהוא עבר ניתוח קיצור קיבה. השופטת קבעה שהפרסום אכן עלול להטעות אבל לא מצדיק פגיעה בשמו את הטוב.

השופטת סיגלית מצא מבית משפט השלום בחיפה קיבלה את תביעת לשון הרע שהגיש בעלים של מכון כושר בטירת הכרמל, שהוא גם מאמן כושר מוסמך ויועץ תזונה, והורתה לאישה שפרסמה נגדו פוסט בפייסבוק, לשלם לו 13,000 שקל.

הנתבעת פרסמה את הפוסט ביולי 2018 בעמוד הפייסבוק של עיריית טירת הכרמל, ובו המליצה שלא להתקרב לסטודיו של התובע, כינתה אותו "רמאי ושקרן" וציינה שהוא "מעלה תמונות של אנשים אחרי קיצור קיבה עם כיתוב לפני ואחרי ורושם שהשינוי נעשה דרכוו! עבודה בעיניים נטו!".

פוסט זה בא מספר חודשים לאחר שהתובע פרסם בעמוד הפייסבוק שלו דברי שבח על אדם שמתאמן במכון שלו, ידיד של הנתבעת, שהתאמנה במכון גם היא. אל הפוסט צורפו תמונות, לפני הפחתה משמעותית במשקלו ולאחריה. מתחת לפוסט הופיעה פרסומת למכון הכושר.

הפרסום לא הפריע למתאמן, אולם לידידתו (הנתבעת) כן. היא אמרה לו שלדעתה מדובר בהטעייה, אולם הוא לא ביקש להוריד את הפרסום והשיב לה כי לא רשום שהוא ירד במשקל בגלל האימונים, גם אם הדבר עשוי להשתמע מכך.

אחרי כן היא פנתה גם אל התובע בהודעת וואטסאפ קולית, בה אמרה לו שהוא משקר את לקוחותיו, וצריך לציין שהמתאמן עבר ניתוח ולא הרזה רק מעבודה קשה. בסופן של התכתבויות נוספות, התובע חסם את הנתבעת בעמוד הפייסבוק שלו והיא מצדה ביטלה את המנוי במכון הכושר.

התובע טען כי הפוסט מהווה לשון הרע, שפורסמה בעמוד בולט עם חשיפה אדירה, תוך רמיסת כל אמת מידה של יושר או הגינות, וגרם לו נזק רב בעקבותיו.

מנגד, הנתבעת טענה כי מדובר בתביעת השתקה שהוגשה על מנת להלך עליה אימים, וכי הפרסום הוא אמת ואף פורסם בתום לב.

עוד היא טענה כי הפרסומת של התובע יצרה תמונה שלפיה אימון מוביל להפחתה משמעותית במשקל תוך זמן קצר מאד, בעוד שפרסומה שלה בא להעמיד דברים על דיוקם.

ללא תוכן אינפורמטיבי

השופטת מצא ציינה שמדובר בדברים קשים, המבזים את התובע ופוגעים בשמו הטוב.

מכאן השופטת עברה לדון בטענות ההגנה, הראשונה שבהן טענת "אמת דיברתי". בהקשר זה השופטת סברה כי התובע לא ייחס לעצמו או לאימוניו את ההפחתה במשקל של המתאמן, אף שמנוסח הפרסומת הדבר אמנם עשוי להתפרש כך ולהטעות את הציבור.

אלא שהנתבעת לא כתבה שהתובע פרסם פרסומת מטעה, אלא כינתה אותו "אדם רמאי ושקרן". כינויים אלה, לפי השופטת, המתייחסים לגופו של אדם ומבזים אותו ואינם מתייחסים לגופם של דברים, אינם יכולים לחסות תחת הגנת אמת בפרסום.

בהמשך דחתה השופטת גם את טענת תום הלב, תוך שציינה כי "לא הייתה כל חובה מוסרית על הנתבעת לפרסם דברים אלה ואין בהם כל תוכן אינפורמטיבי לציבור - אלא לשון הרע בלבד".

השופטת אף דחתה את הטענה כי מדובר בתביעת השתקה, וזאת לנוכח סכום התביעה שאינו גבוה יחסית (50,000 שקל), וכן משום שלא מצאה כי התביעה הוגשה במטרה להשתיק דיון ציבורי כלשהו.

לאחר שבחנה שיקולים שונים, ובהם העובדה שהתובע לא הוכיח נזק כלכלי, ולאור מכלול נסיבות המקרה, השופטת החליטה שהנתבעת תשלם לתובע פיצויי לשון ברע בסך 9,000 שקל, בתוספת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 4,000 שקל.

• שמות ב"כ הצדדים לא צוינו בפסק הדין

בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין