שני אחים ואדם נוסף הסתבכו בעסקת לבניית נדל"ן בקפריסין, אותה "מכר" להם חבר משותף מהארץ. הם שילמו יותר ממיליון שקל אך גילו בדיעבד ששום דבר לא מתקדם. בשבוע שעבר ביהמ"ש חייב את הנתבע להחזיר להם את הכסף.
בשנת 2007, השלושה יצאו יחד עם מכר ותיק מהארץ וטסו לצפון קפריסין, שם הוא הפגיש אותם עם עורך דין ואדריכל מקומיים.
לייעוץ בעסקאות נדל"ן:
עורך דין דיני מקרקעין
לאחר נסיעה נוספת, הם השתכנעו וחתמו על זכרון דברים לרכישת קרקע מאותו מכר, תמורת 106,000 פאונד אנגליים, במשולב עם עסקת קומבינציה לבנייה עליהם באמצעותו, כך שהוא יבנה עבורם שליש מדירות המגורים ומשטחי המסחר, ללא תוספת תשלום.
הם העבירו את הכסף, המשיכו לפעול בהתאם לתכתיביו ושיתפו פעולה עם כל מיני שינויים שהוא דרש.
אולם בשלב מסוים, הצטברות השינויים והדרישות הביאה אותם לערוך בירורים נוספים שהובילו אותם למסקנה שהאיש רימה אותם או לפחות הטעה אותם, לגבי המקרקעין ואפשרויות הבנייה, ואף ביחס לפרטים נוספים בנוגע לעסקה וליכולת שלו להוציא אותו לפועל.
הם הודיעו לו על ביטול החוזה, אך הוא לא הסכים להחזיר את הכסף, ולכן הם הגישו תביעה בבימ"ש השלום בפתח תקווה, על סך כ-1.2 מיליון שקל.
התובעים טענו, בין השאר, שזכרון הדברים מחייב, על אף שלא נחתם חוזה סופי לאחר מכן, וזאת מתוך התנהגות הצדדים, שהתבטאה בכך שהם שילמו לו את הכסף.
לטענתם, הנתבע הוליך אותם שולל, מנע מהם לקבל מסמכים, הוציא מהם כספים והקטין את יכולת השליטה שלהם בנעשה בפרוייקט, שבפועל לא קודם לשום מקום.
הנתבע טען כי הוחתם על זכרון הדברים כשהיה במצב של שכרות, לא קרא את הדברים ומדובר במסמך "הזוי" מבחינתו.
לשיטתו, הצדדים הסכימו לשותפות בדרך של הקמת חברה משותפת, תוך שהם נושאים יחד בהוצאות ובהכנסות, אחראים יחד לניהול וקידום הפרויקט וחשופים לסיכונים.
בנוסף, הוא טען, בין היתר, כי הפרויקט נכשל מסיבות שלא היו תלויות בו ונבעו מפסק דין של בית הדין של האיחוד האירופי מ-2009, שהביא לכך שתושבי החוץ בצפון קפריסין מכרו את בתיהם וגרמו להתמוטטות שוק הנדל"ן המקומי.
אפילו לא השתדל
השופטת שלהבת קמיר-וייס ציינה כי הנתבע לא הציג שום פעולה ממשית – למשל היתר בנייה, תכנית קונסטרוקציה וכו' – שביצע לקידום הפרויקט, מעבר לפעולות שמטרתן הייתה לגרום לתובעים להעביר לו כספים.
בעוד שהתובעים קיימו את התחייבותם לשלם, המשיכה השופטת, הרי שהנתבע לא קיים את התחייבויותיו לתכנן ולבנות, ולא הוכיח שאפילו השתדל לעשות זאת.
בשורה התחתונה, השופטת האמינה לתובעים "באמונה שלמה", כלשונה, שהנתבע הטעה אותם. השופטת כתבה כי הנתבע "לא עדכן אותם בחוסר הידע שלו בכל הנוגע להוצאה לפועל של פרויקט שכזה בקפריסין, אלא הציג בפניהם מצג הפוך בתכלית ונקט בהליכים שגויים לגמרי".
משכך, השופטת קבעה כי התובעים זכאים לכך שהכספים ששילמו יוחזרו, בתוספת ההוצאות הנלוות שהוציאו לצורך מימוש העסקה ואשר פורטו בטבלה שצורפה לתביעה.
השופטת אף דחתה בביטול את טענת הנתבע בדבר היותו שתוי, שהרי הוא לא ביקש מהתובעים לבטל את זכרון הדברים לאחר מכן.
בהתאם לראיות שהוצגו, השופטת חייבה את הנתבע לשלם לתובעים כ-960,000 שקל, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, וכן הוצאות משפט ושכ"ט בסך 100,000 שקל.
על מנת להבטיח את התשלום, השופטת אף אישרה צו עיקול על זכויות הנתבע בנכס מקרקעין ברעננה, שהוא אחד מהבעלים המשותפים בו.
- ב"כ התובעים: עו"ד שגב, עו"ד וולדינגר
- ב"כ הנתבע: עו"ד בן פורת
* עורך דין מיכאל אוסטרובסקי עוסק בדיני מקרקעין
** הכותב לא ייצג בתיק.
*** המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
גולשים בסלולרי? לשירות מיידי מעורך דין הורידו את Get Lawyer
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין