לפסק הדין בעניין משה נ' עיריית רמת גן
תושב רמת גן, שהודבקה על דלתו אזהרה, כי אם לא ישלם קנס לעירייה יפרצו לביתו, פנה לעירייה במכתב שבו הסביר כי החוב כלל אינו שלו. לאחר שפניותיו לא נענו, הגיש נגדה עתירה. ביהמ"ש ביקש להרתיע את העירייה, אשר לא טרחה לבדוק את הפרטים לפני שפעלה כנגד תושב תמים, וחייב אותה ואת משרד עורכי הדין שעבד עמה, בהוצאות של 50 אלף שקל.
בפברואר השנה הגיעו מעקלים לביתו של תושב רמת גן, והדביקו על דלתו הודעה, על-פיה, אם לא ישלם לאלתר חוב של 647.28 שקלים לעירייה, יופעל נגדו צו פריצה. בהודעה נמסר, כי המדובר בקנס של 70 ש"ח, על עבירת חנייה שבוצעה בשנת 1999 באמצעות רכב השייך לחברת עמית בע"מ.
התושב נדהם לגלות כי הליכי הגבייה הם למעשה כנגד החברה, בה עבד כשכיר עד שנת 2000, וכי מדובר ברכב שמעולם לא נהג בו. משכך, שלח עורך-דינו מכתב למשרד עורכי הדין שייצג את העירייה, בו ביקש להפסיק את כל פעולות הגבייה השגויות נגדו.
העירייה לא הגיבה על המכתב, וסירבה לעכב את הליכי הגבייה כנגד התושב המפוחד, שבכל רגע נתון עלולים לפרוץ לביתו ברשיון. לפיכך, נאלץ להגיש עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים בתל-אביב, בה דרש את הפסקת הליכי הגבייה, תוך חיוב העירייה ומשרד עורכי הדין מטעמה בהוצאות.
המשיבים לא הגיבו לעתירה, אלא לאחר עיכובים רבים, ואז ביקשו לסלק את העתירה על הסף. לטענת העירייה, העותר הגיש את העתירה מוקדם מדי, לפני שהספיקה לטפל בפנייתו, כאשר על פי החוק, היו לה 45 ימים לשם כך.
העירייה הודתה, כי הקנס שייך לאותה חברה, אך טענה כי לא היה צורך בהגשת העתירה, שכן ממילא לא ביצעה כל פעולת גבייה נוספת. לבסוף טענה, כי על העתירה להימחק, כיוון שהשם שנושאת ההודעה אינו שמו של העותר, אלא שמה של החברה.
טענות העירייה מקוממות ואבסורדיות
השופטת ד"ר מיכל אגמון גונן דחתה מכל וכל את טענות העירייה, אותן כינתה 'מקוממות'. לקביעתה, העירייה לא טרחה לתת מענה לעותר, למרות שפנה אליה מספר פעמים, ולמרות שהיא מודה בכך שהחוב אינו על שמו. עוד ציינה, כי מוטב היה אילו לא הייתה מעלה את הטענה כי היו לה 45 ימים להגיב לפנייתו.
"משאירים לאדם הודעה כי אם לא ישלם יפרצו לביתו והוא אמור לחכות 45 ימים בהם עלולים לפרוץ לביתו ולהמתין לתשובת העירייה?!", תמהה השופטת. אילו הייתה העירייה פועלת כראוי, ומעכבת את הליכי הגבייה עד לבירור טענות העותר, אז הייתה יכולה לבקש שימתין 45 ימים.
השופטת ציינה, כי הטענה כי על העתירה להימחק מאחר ששמו של העותר אינו מופיע על הודעת הגבייה היא כה אבסורדית, שאינה יודעת כיצד להתייחס אליה. ברור, שהליכי הגבייה הופעלו כנגד העותר, שכן ההודעה הודבקה על דלתו, וגם אם שמו אינו מופיע על גביה, הרי שמספר תעודת הזהות שלו מופיע.
אם העירייה עצמה מודה שיש אי-התאמה בין השם למספר תעודת הזהות, מדוע לא יכלה העירייה להשיב למכתבו של העותר? שאלה השופטת ונותרה ללא מענה.
לפיכך, קיבלה השופטת את העתירה במלואה, וקבעה כי לעותר אין כל חוב לעיריית רמת גן, והורתה לעירייה להפסיק את פעולות הגבייה כנגדו.
לבסוף קבעה השופטת, כי מקרה זה מצדיק לחייב את העירייה ואת משרד עורכי הדין מטעמה בהוצאות משמעותיות. לדבריה, אם לא ייפסקו הוצאות רציניות, תמשיך העירייה לפתוח בהליכי גבייה, שיש בהם משום חדירה לפרטיות האדם, מבלי להקפיד על בדיקת הפרטים ומבלי לבצע בירורים רציניים.
לפיכך, חויבו העירייה ומשרד עורכי הדין לשלם לעותר הוצאות של 50 אלף שקל- 25 אלף שקל כל אחד.
תמרור אזהרה מפני ניצול חולשת האזרח
"טוב שהעותר פעל ללא השתהות למרות ההוצאות המשפטיות, אשר גם אם היו נמוכות, העפילו על סכום הקנס בו חויב, אומר עו"ד מיכאל לויט, העוסק בתחום המינהלי. "פסק הדין הוא תמרור אזהרה לרשויות וגופי הגביה מטעמן, שמנצלים את חולשת האזרח, לא מסתפקים בהסבריו במקרי קיצון, כגון זה, וגורמים בכך להוצאות רבות ומיותרות".
לפסק הדין בעניין משה נ' עיריית רמת גן
למדור: חוקתי ומנהלי
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.