גם עיריית ירושלים פועלת ב"שיטת מצליח"? לאחר שלא הצליחה לגבות חוב של 26 אלף שקל משוכרת, העירייה תבעה את הבעלים. אלא שכדי לחייבו היה עליה להוכיח שהוא אחראי לחוב – ובכך היא כשלה.
בית משפט השלום בירושלים דחה לאחרונה תביעה של עיריית ירושלים לחיוב בעלת נכס בחוב ארנונה משום שלא הודיעה על חילופי שוכרים בזמן אמת. הרשם הבכיר אופיר יחזקאל קבע שמחומר הראיות דווקא עולה תמונה אחרת לחלוטין, וחייב את העירייה בהוצאות.
עיריית ירושלים לא הצליחה לגבות חוב ארנונה לשנים 2005-2006 משוכרת שנכנסה להליך פשיטת רגל, והחליטה לנסות את מזלה ולגבות את החוב מבעלת הנכס – חברת "בנית אחזקות".
בתיק ההוצאה לפועל שפתחה נגד החברה ב-2015 היא טענה כי החברה הפרה את חובתה לדווח לה שהשוכרת יצאה מהנכס בזמן אמת ולפיכך היא זו שצריכה לשלם על החוב שתפח בינתיים לכ-26 אלף שקל.
טענתה התבססה על החלטת הנאמן בתיק פשיטת הרגל – שדחה את תביעת החוב שלה משום שהשוכרת פונתה מהנכס לפני התגבשות החוב – בדצמבר 2004.
במרץ 2016 החברה ביקשה להתגונן מפני התביעה ולאחר שנקבע כי יש לשמוע את טענותיה, הדיון הועבר מלשכת ההוצאה לפועל לבית המשפט, בהתאם להסדר הדיוני בתביעות כאלה.
בבית המשפט החברה טענה בראש ובראשונה כי התביעה התיישנה שכן נפתחה בחלוף עשור מאז שהחוב נוצר.
לגופו של עניין החברה טענה כי בניגוד לעמדת העירייה, השוכרת החזיקה בנכס עד 2006. לתמיכה בטענותיה היא צרפה שתי הודעות ששלחה לעירייה, האחת משנת 2003 כשהשוכרת נכנסה לנכס, והשנייה מ-2006, המודיעה על כניסת שוכרים חדשים.
אבסורד פנימי
את פסק דינו פתח הרשם הבכיר יחזקאל בהסבר כי פקודת העיריות אמנם קובעת שגם בעל הנכס וגם השוכר מוגדרים כ"מחזיק" ושניהם חייבים בתשלום הארנונה, אולם הפסיקה קובעת כי כשיש שוכר בנכס – רק הוא חייב בתשלומים.
לשיטתו, מאחר שהנתבעת עמדה בדרישת החוק והודיעה על חילוף שוכרים, הנטל להוכיח כי השוכרת יצאה כבר ב-2004 (כך שהיה איחור בהודעה) עובר לעירייה. אלא שהמסמך היחיד שהעירייה הגישה הייתה החלטת הנאמן בתיק פשיטת הרגל.
הרשם ציין כי בכל הכבוד הראוי לנאמן – החלטתו אינה קבילה בהליך הזה מאחר שהנתבעת לא הייתה צד להליך פשיטת הרגל ולפיכך קביעותיו אינן תקפות כלפיה.
הרשם הדגיש שהחלטת הנאמן יכולה לשמש כאינדיקציה לעירייה אך בשום פנים אינה פוטרת אותה מהוכחת טענתה באמצעות עדים וראיות ישירות אחרות – מה שלא עשתה.
בהמשך, הרשם ציין כי אף אחד מהצדדים לא הביא ראיות חד-משמעיות לגבי תקופת השכירות אולם מאחר שנטל ההוכחה הועבר לעירייה – והיא לא עמדה בו – לא ניתן לקבל את תביעתה.
סיבה נוספת לדחיית התביעה הייתה ההתיישנות, שכן הרשם קיבל את טענת החברה כי התביעה התיישנה כבר ב-2013.
לבסוף, הרשם מתח ביקורת על העירייה, שמצד אחד הייתה שותפה לפינוי השוכרת מהנכס בתקופת פשיטת הרגל, ומצד שני טענה שלא ידעה "בזמן אמת" על יציאתה משם. השופט הדגיש שלא ניתן לקבל טענה כזו בגלל האבסורד הפנימי השוכן בה.
לסיכום, הרשם הורה על סגירת תיק ההוצאה לפועל נגד החברה, והעירייה חויבה בהוצאות משפט של 5,000 שקל.
- ב"כ התובעת: עו"ד הוצאה לפועל, מורין סימון ; עו"ד אסף אליה
- ב"כ הנתבעת: עו"ד מוטי גנץ
עו"ד ראובן גוברין
עוסק/ת ב-
הוצאה לפועל
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין