עשרות שנים אחרי שהפקיעה קרקע ושילמה פיצויים, העירייה החזירה את הקרקע לבעליה וביקשה לא רק החזר הפיצויים אלא גם ריבית בסך 140,000 שקל. השופט קבע כי אין לדרישת העירייה "לא מקום וגם לא הצדקה".
סגן נשיא בית המשפט לעניינים מנהליים בתל-אביב, השופט חגי ברנר, קיבל את עתירתן של שתי תושבות חולון נגד עיריית חולון והוועדה המקומית לתכנון ובנייה בעיר, וקבע כי אסור לעירייה לדרוש ריבית במסגרת החזר קרקע שהופקעה תמורת החזר פיצויי הפקעה מבעלי הקרקע.
הפרשה החלה ב-1978, כאשר העירייה אישרה תכנית שייעדה שטחים מסוימים, כולל אלה שהיו בבעלות העותרות, לצרכי ציבור. רק ב-1995 הקרקע הופקעה בפועל, ובתוך כך העירייה שילמה לעותרות פיצויי הפקעה בסך כולל של כ-70,000 שקל.
בפועל על הקרקע לא נעשה דבר, וב-2018 אושרה תכנית ששוב שינתה את ייעוד הקרקע, הפעם לטובת אזורי מגורים, תעסוקה ומסחר. בכך נזנחה סופית מטרת ההפקעה המקורית.
בעקבות זאת פנתה העירייה לבעלי הזכויות המופקעות, כולל לעותרות, והציעה להם לרכוש את החלקות שלהם בחזרה, בהתאם למנגנון שנקבע בחוק התכנון והבנייה, לפיו כאשר שונה ייעוד של קרקעות שהופקעו, הרשות רשאית למכור אותם, אך בכפוף לכך שלבעלים המקורי ניתנה אפשרות לקנות אותם "במחיר שלא יעלה על הסכום שבו נרכשו ממנו, בצירוף שוויה של כל השבחה בהם הנובעת מהתכנית".
אלא שיחד עם החזר הפיצויים בתוספת שווי השבחת הקרקע, כתנאי להחזרת הקרקעות, העירייה דרשה מהעותרות גם ריבית על פיצויי ההפקעה, בסך כ-140,000 שקל.
בעתירתן טענו העותרות כי דרישת העירייה לתוספת ריבית חסרת כל בסיס חוקי, וכי יהיה זה בלתי הוגן לגבות ריבית מהן, שהרי הן כבר ניזוקו עקב פעולות כפויות של העירייה.
מנגד, העירייה טענה בין היתר כי השבת הקרקע כפופה להשבה ריאלית של סכום הפיצויים (כלומר בתוספת ריבית), ולא רק השבה נומינלית של הסכום שקיבלו.
פיצויים אינם הלוואה
לאחר שפירט את השלשלות האירועים וטענות הצדדים, השופט ברנר הסביר כי לרשות מנהלית יש סמכות לדרוש כספים רק מכוחה של הסמכה מפורשת בחוק, ובמקרה זה של ביטול הפקעה – השבת פיצויי הפקעה בצירוף שווי ההשבחה של הקרקע.
"אין כאן מילה וחצי מילה בנוגע לחיוב בריבית, ולא בכדי", ציין השופט, והבהיר שאין להוסיף לחוק את מה שאין בו.
בתוך כך העירייה טענה כי העותרות צריכות לשלם ריבית על פיצויי ההפקעה, בשל הכלל שלפיו אכיפתו של חוזה צריכה להיות צודקת ותואמת את המציאות הכלכלית. אלא שהשופט הבהיר כי לדיני החוזים ועקרונותיהם אין כל קשר לדיני ההפקעה, שהיא אקט שלטוני חד צדדי, שנכפה על בעל הקרקע.
כמו כן, השופט הזכיר שבדרך כלל ריבית היא חיוב שמצטרף לחוב או הלוואה, בעוד שכאן העותרות לא לוו כסף מהעירייה, ומעשה ההפקעה של הקרקע לא יצר זיקה של יחסי לווה-מלווה.
גם את טענת העירייה שלפיה שיקולי צדק תומכים בדרישתה דחה השופט מכל וכול. השופט הזכיר כי לא העותרות הן שיזמו את ההפקה, ולא הן שהשתהו עשרות שנים. בנסיבות אלה, השופט סבר כי ראוי היה שהעירייה תנהג כלפי העותרות "ברוחב לב ולא בגבהות לבב".
בסיכומו של דבר השופט קבע כי דרישת העירייה לריבית בטלה ומבוטלת, והוציא צו האוסר עליה להתנות את החזרת הקרקע בתשלום ריבית על פיצויי ההפקעה.
העירייה חויבה לשלם לעותרות הוצאות בסך 20,000 שקל.
לקריאת פסק הדין בעת"מ 21757-11-18
· ב"כ העותרות: עו"ד יצחק אבידן, עו"ד שגיא כהן
· ב"כ המשיבות: עו"ד עופר צילקר
עו"ד אליעז דנוס
עוסק/ת ב-
מקרקעין ונדל"ן
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.