לפסק הדין בעניין שור נ' אל-על נתיבי אויר
אל-על סירבה לפצות נוסעת, שטסה עם משפחתה לברצלונה אך זכתה לקבל את מזוודתה רק ביום לפני החזרה ארצה. ביהמ"ש לא קיבל את עמדת אל-על, שטענה שהאישה איחרה בהגשת הבקשה לפיצוי, וחייבה אותה לשלם לנוסעת 4,250 שקל.
לגרסת האישה, עם נחיתתה בברצלונה גילתה שהכבודה שלה לא הגיעה ליעד. כשטילפנה לנציגי אל על בארץ, אלה הנחו אותה כי היא רשאית לרכוש ביגוד וציוד חיוניים בלבד, ולהמציא לה קבלות. כך, לטענתה, הונחתה לפעול גם בשיחות טלפון חוזרות בימים שלאחר מכן. לגרסתה, רק בחלוף 4 ימים, בערב לפני שובה ארצה, היא קיבלה את כבודתה.
לאחר שאל-על דחתה את דרישתה לפיצוי בטענה שהגישה אותה באיחור, היא הגישה נגדה תביעה לבית המשפט לתביעות קטנות בתל אביב. בתביעתה טענה האישה כי היא רכשה לעצמה ביגוד, מוצרי טואלט וקוסמטיקה רק לאחר שקיבלה על כך אישור מאל-על.
בנוסף טענה, כי יש לראות בה כמי שהגישה בקשה לפיצוי בזמן, מאחר שדיווחה לנציגי החברה על אבדן הכבודה בזמן האירוע, ואף מילאה טופס המעיד על כך -האישה עתרה לפיצוי בסך 6,450 שקל בגין עלות המוצרים שרכשה, וכן 4,000 שקל נוספים כפיצוי בגין טרחה, עגמת נפש ובזבוז זמן.
הנתבעת לא הכחישה שכבודתה של הנתבעת הגיעה ליעדה באיחור, אך ביקשה מבית המשפט לדחות את התביעה על הסף מחמת התיישנות. לטענתה, לפי אמנת מונטריאול יש להגיש תלונה על איחור בקבלת כבודה עד 21 ימים מיום קבלתה. מאחר שחלפו 52 ימים עד להגשת הבקשה הראשונה מטעם התובעת, הרי שהתביעה התיישנה. עוד טענה, כי נציגיה לא הורו לתובעת לרכוש ביגוד וציוד, ושהגיבה במכתב תשובה לפניית התובעת.
צרכים חיוניים בלבד
השופטת דנה אמיר ציינה, כי מכיוון שישראל וספרד חתומות על אמנת מונטריאול, יש להחיל את הוראותיה על התביעה הנדונה - בהתאם לחוק התובלה האווירית הישראלי.
עם זאת, הוסיפה השופטת, כי אינה מקבלת את טענת הנתבעת לפרשנות מצמצמת של הסעיף באמנת מונטריאול, לפיה ניתן להגיש תלונה רק לאחר קבלת הכבודה ותוך 21 יום, ולכן התביעה לא התיישנה. לפי השופטת אמיר, היה זה מן הראוי, שאל-על תיידע את התובעת על הגבלת הזמנים האמורה.
בנוסף קבעה השופטת, כי האמנה לא מחייבת להגיש את התלונה על גבי טופס מסוים, ולכן ניתן להתייחס לטופס ההצהרה שמילאה התובעת בשדה התעופה כאל הגשת התלונה בפרק הזמן הנדרש.
לעניין הפיצויים, ציינה השופטת כי על פי אמנת מונטריאול הסכום המקסימלי לתשלום במקרה של אובדן מוחלט של הכבודה, , הוא 6,092 שקל, ולכן הסכום אותו תבעה התובעת גבוה מהרף העליון שניתן לפסוק, במיוחד לאור שקיבלה לבסוף את הכבודה.
בנוסף ציינה השופטת, שלא ניתן להתחשב בצרכיה הסובייקטיבים של האישה ולקבוע כי כל הציוד והביגוד שרכשה היה חיוני.
בהתחשב בכך, חייבה השופטת את אל-על לפצות את התובעת ב- 3,000 שקל בגין הוצאות ציוד וביגוד ו-750 שקל בגין עגמת נפש. זאת, בנוסף להוצאות משפט בסך 500 שקל.
עו"ד איל גרנט העוסק בדיני צרכנות מסביר, שנסיונה של אל-על להתחמק מתשלום באמצעות מתן פרשנות מצמצמת לאמנת מונטריאול נדחה בבית המשפט. לדבריו, "הקביעה - שטופס הצהרה בגין אי-קבלת הכבודה בשדה התעופה יכול להיחשב כתלונה לצורך פרשנות סד הזמנים הצפוף שקובעת האמנה - סוללת את הדרך לתובעים נוספים להתגונן מפני סירוב עתידי של אל-על לפצות על אובדן כבודה".
לפסק הדין בעניין שור נ' אל-על נתיבי אויר
*עו"ד איל גרנט עוסק בדיני צרכנות ונזיקין.
למדור: דיני צרכנות
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.