פסק דין
בפניי תביעה על סך 10,796 ₪, שעניינה פיצוי ושיפוי בגין איחור בקבלת כבודה במהלך תובלה אווירית בינלאומית. עפ"י כתב התביעה תובעת התובעת סך של 6,450 ₪ החזר בגין עלות מוצרים אותם רכשה, לטענתה, בשל האיחור בהגעת כבודתה, וכן 4,000 ₪ פיצוי בגין טרחה, עגמת נפש ובזבוז זמן שנגרמו לה בשל האיחור בהגעת הכבודה וכן לאור התעלמות הנתבעת מפניותיה להחזר כספי.
רקע וטענות הצדדים
התובעת טסה ביום 18.7.13 מישראל לברצלונה במטוס הנתבעת, וכשהגיעה לברצלונה התברר כי כבודתה לא הגיעה. בחלוף 4 ימים, קיבלה את הכבודה לחדרה במלון בו שהתה בברצלונה.
1. טענות התובעת- מכתב התביעה עולה כי לאחר הנחיתה בברצלונה התברר לתובעת כי כבודתה לא הגיעה וכי בעת מסירת הכבודה, לא קיבלה אישור המעיד על שליחת הכבודה למטוס, כשיתר משפחתה, עמם נסעה, קיבלו אישור כאמור.
לאחר בירור עם נציגים בשדה התעופה בברצלונה, מילאה התובעת הצהרה על אי קבלת הכבודה. בהמשך, יצרה התובעת קשר טלפוני עם נציגי הנתבעת בארץ ועדכנה אודות שקרה, ולדבריה, נציגי הנתבעת אמרו לה כי ישוחחו עמה ביום המחרת וכי על מנת למלא צרכיה הבסיסיים, רשאית היא לרכוש ביגוד וציוד הדרוש לה.
לטענת התובעת, בשיחה נוספת ביום למחרת, עודכנה התובעת כי כבודתה טרם נמצאה ושוב הונחתה על ידי נציגי הנתבעת לרכוש את שנחוץ לה ולהמציא קבלות התומכות ברכישות.
בתגובתה לבקשת הנתבעת לדחיית התביעה על הסף הוסיפה התובעת וטענה כי בכל שיחות הטלפון אותן ניהלה עם נציגי הנתבעת מעולם לא נאמר לה כי עליה להגיש תלונה/תביעה תוך 21 יום.
לגרסת התובעת ביצעה קניות של פרטי ביגוד, טואלט וקוסמטיקה כמפורט בקבלות שצירפה לכתב התביעה ואשר הגישה במהלך הדיון בבית המשפט, שאת החזרם היא תובעת.
ביום 21.7.13, בשעות הערב, טרם שובה ארצה, קיבלה התובעת את כבודתה למלון מבלי שעודכנה טלפונית על כך.
לאחר חזרתה ארצה לא יצרה הנתבעת קשר עם התובעת. לטענת התובעת ביום 11.9.13 פנתה לנתבעת במכתב, ממנו התעלמה הנתבעת (נספח ב' לכתב תביעה). וביום 07.10.13, שוב פנתה התובעת לנתבעת (נספח ג' לכתב התביעה).
בעת הדיון בבית המשפט חזרה התובעת על טענותיה אשר פורטו בכתב התביעה. התובעת הדגישה כי נעזרה באנשי ביטחון בשדה התעופה בברצלונה, יצרה קשר עם נציגי הנתבעת בישראל ונאמר לה ש"בינתיים תרכוש מה שזקוקה לו".
2. טענות הנתבעת- הנתבעת ביקשה מבית המשפט לדחות את התביעה על הסף מחמת התיישנות לפי סעיף 31 לאמנת מונטריאול- אמנה בדבר איחוד כללי מסויימים לתובלה בינלאומית באוייר, מונטריאול 28.5.1999 (להלן: "האמנה"), החלה על נסיבות המקרה הנדון, מאחר וחלפו 52 יום עד להגשת הבקשה ראשונה לפיצוי ע"י התובעת.
הנתבעת אינה מכחישה כי כבודתה של התובעת איחרה להגיע ליעדה, אך לטענתה עשתה כל שביכולתה על מנת לאתר את הכבודה ולהשיבה לתובעת בהקדם האפשרי.
עוד טוענת, כי התביעה הנדונה כפופה כאמור לאמנה אשר אמנם מטילה אחריות "מוחלטת" על המוביל, אך מגבילה את הזכאות לפיצוי בהגשת תלונה עפ"י המועד הקבוע באמנה ואף מגבילה את גובה הפיצוי שיקבל התובע.
לטענת הנתבעת, סעיף 29 לאמנה וסעיף 10 לחוק התובלה האוירית תש"ס – 1980 מבהירים באופן חד משמעי את ייחוד העילה מכוח האמנה והחוק, לכן, ההתיישנות לה טענה הנתבעת, דין התביעה להידחות על הסף.
עוד טענה הנתבעת, כי רכישות הביגוד והציוד אותן ביצעה התובעת אינן רלוונטיות.
הנתבעת הכחישה בכתב הגנתה את טענת התובעת לפיה התובעת פנתה לנציגיה אשר הורו לה לרכוש ביגוד וציוד הדרוש לה ובנוסף הכחישה כי פנייתה של הנתבעת מיום 11.9.13 לא נענתה וטענה כי ביום 2.10.13 נשלח מכתב למענה (נספח א לכתב ההגנה).
בדיון בבית המשפט חזר נציג הנתבעת וטען כי יש לדחות את התביעה בהסתמך על סעיף 31.2 לאמנה כיוון שבמקרה של איחור בהגעת הכבודה יש להגיש תלונה בכתב תוך 21 יום.
לטענת נציג הנתבעת, יוצרת האמנה איזון אינטרסים בין הנוסע לחברת התעופה. מצד אחד, קיימת אחריות מוחלטת על חברת התעופה ומנגד, על הנוסע להגיש תלונתו בסד הזמנים המפורט באמנה.