של מי הדירה הזאת? נדחתה תביעה של אב נגד בתו וגרושתו

במסגרת סכסוך גירושים קשה הבעל טען כי הדירה שרשומה על שם הבת שייכת למעשה להורים. בנוסף הוא תבע מהאם תשלום עבור הפסד דמי שכירות מדירות אחרות שבבעלותם והוצאות הבית המשותף. תביעותיו נדחו

שופט בית משפט השלום בראשון לציון, עובד אליאס, דחה לאחרונה מספר תביעות של אב נגד בתו וגרושתו במסגרת הגירושין. בין היתר נדחתה טענת האב כי דירה הרשומה על שם הבת היא שלו ושל הגרושה ונקבע שהרישום על שמה נעשה אומנם מתוך מספר מניעים של ההורים, אך הם נתנו לה את הדירה במתנה. בנוסף, התובע חויב בתשלום מחצית דמי שכירות שקיבל בגין דירות 3 דירות אחרות שהשכיר, הרשומות על שם שני בני הזוג לשעבר.

בני הזוג היו נשואים משנת 1990 ויש להם שלושה ילדים. החל מ-2016 מתנהלים ביניהם הליכים משפטיים ורק בפברואר השנה הם התגרשו ועברו להתגורר בבתים נפרדים.

בית משפט למשפחה בראשון לציון דן לאחרונה ב-3 הליכים בעניינם של התובע נגד גרושתו ונגד בתו. באחת מהתביעות עתר התובע למתן פסק דין הצהרתי לפיו זכויות הבת בדירת מגורים הרשומה על שמה, הן למעשה שלו ושל האם.

לדבריו, הדירה נרכשה על ידו ב-2014 למטרת השקעה, אך מטעמים של תכנון מס וקושי לקבל משכנתה היא נרשמה על שם הבת. הוא הבהיר שבין הצדדים נחתם הסכם שאוסר על הבת לבצע דיספוזיציה בנכס ללא הסכמת ההורים, וקובע כי לאחר מותם יעברו הזכויות בדירה לשלושת ילדיהם בחלקים שווים.

בתביעה נוספת שהגיש נגד גרושתו הוא טען כי בתקופה בה התנהלו ההליכים המשפטיים ביניהם (2016-2022) היא מנעה ממנו להשכיר שלוש דירות נוספות שבבעלותם. עוד לדבריו, אף שבתקופת הסכסוך הם גרו יחד הוא נשא לבדו בהוצאות משק הבית. הוא ביקש לחייב אותה לשלם לו 375,000 שקל עבור דמי שכירות מהדירות והוצאות משק הבית.

הבת התנגדה וטענה שרכשה את הדירה באמצעות 200,000 שקל שנתנו לה הוריה במתנה ומשכנתה שלקחה. הוריה נוספו כלווים במשכנתה לבקשת הבנק, אולם היא זאת שמשלמת את המשכנתה והזכויות בדירה נרשמו על שמה בלבד. לשיטתה, ההסכם ורישום הערת אזהרה על הדירה נועדו רק להבטיח שזכויותיה בנכס לא יועברו לבן זוג עתידי.

האם התנגדה גם היא לסעד ההצהרתי שביקש התובע (אף שלכאורה הצהרה שהיא בעלת חצי מהזכויות בדירה אמורה להיטיב עמה).

בעניין יתר הדירות היא טענה שלא מנעה מהתובע להשכיר אותן, ושההוצאות עבור משק הבית המשותף היו חלף תשלום מזונות.

העניקו במתנה

השופט עובד אליאס הכריע בשלושת ההליכים. ראשית, הוא דחה את התביעה לסעד הצהרתי וקבע שרישום הדירה על שם הבת נעשה אומנם ממניעים של חיסכון במיסים, אך במטרה ברורה של ההורים לסייע לבתם ברכישת דירה, מתוך הבנה שממילא לאחר מותם רכושם יעבור לילדיהם. השופט התרשם שההסכם שנחתם נועד באמת כדי להגן על זכויותיה מפני בן זוג עתידי.  

באשר לתביעה הכספית קבע השופט דירות הצדדים לא הושכרו בחלק מתקופת הסכסוך בשל קשיים בהם נתקל התובע כגון מרמה מצד אחד השוכרים, ולא בגלל הנתבעת.

גם הדרישה להחזר מחצית מהוצאות משק הבית נדחתה. נקבע שלאור מצבה הרפואי של הנתבעת, התובע ממילא היה חייב לסייע לה בהוצאות כל עוד הם היו נשואים.

לבסוף, בהליך נוסף שהתנהל, חייב השופט את התובע, בהתאם לחוות דעת רואה חשבון, בתשלום מחצית דמי השכירות בגין החודשים בהם כן הושכרו הדירות, בניכוי הוצאות שהיו לתובע, בסך של  134,739 שקל.  

התובע חויב בהוצאות הנתבעות בסך 12,000 שקל לכל אחת.

• שמות באי כוח הצדדים לא אוזכרו בפסק הדין

בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין