פולש שהשתלט בשנות ה-70 על קרקע של רשות הפיתוח, השקיע בה והקים עליה מבנים. כשהרשות תבעה את סילוקו, היא חויבה לפצות אותו עבור השקעותיו.
בית משפט השלום בתל-אביב פסק לפולש 99 אלף שקל בתוספת הוצאות של 15 אלף שקל בתמורה לפינוי חלקה בתל-אביב שפלש אליה לפני כחצי יובל והתגורר בה מאז עם בני משפחתו. השופטת נאוה ברוורמן הבהירה כי פיצוי כזה נפסק רק במקרים נדירים – וזהו אחד מהם.
בתחילת שנות ה-70 פלשה משפחה לקרקע המורכבת משתי חלקות ברחוב הסלסלה בתל-אביב. באחת החלקות הוקם בית מגורים עם חצר ואילו בחלקה השנייה יחידת דיור של שלושה חדרים ומחסן.
ב-1978 רשות הפיתוח תבעה את פינוי המשפחה וזכתה, אך היא לא מימשה את פסק הדין, והתירה לה להמשיך להתגורר בקרקע תמורת דמי שכירות של כ-200 שקל בחודש.
כעבור שנים הרשות תבעה את פינוי המשפחה מהחלקה השנייה (עם הדירה). ב-2002 ניתן פסק דין שקבע כי הרשות, בשתיקתה, הסכימה שהמשפחה תמשיך להתגורר בה ולכן הפינוי יתאפשר רק בתמורה לפיצוי הולם עבור השבחתה. אך גם הפעם הרשות לא עשתה דבר.
כעבור חמש שנים הוגשה תביעה נוספת שבה התבקש פינויה של חלקת המגורים. תביעה זו התקבלה ב-2011 אולם בית המשפט דחה את הפינוי עד להכרעה בתביעה לפיצוי על ההשקעות בה.
בהתאם, הגיש אבי המשפחה תביעה לפיצוי של 330 אלף שקל, אולם בתגובה הרשות טענה כי כלל לא מגיע לו פיצוי משום שהוא החזיק בחלקה במשך שנים ללא תשלום. לפיכך הרשות דרשה לחייבו בדמי שכירות עבור כל התקופה והריסה של כל המבנים.
ציפייה לשקיפות
פסק הדין של השופטת ברוורמן נפתח בהבהרה כללית בנוגע לזכותם של פולשים לפיצוי תמורת פינוי. פיצוי כזה, היא קבעה, מגיע רק במקרים נדירים שבהם מוכח כי הפולישים החזיקו בקרקע בהרשאה לאורך שנים והשקיעו בה.
במקרה הנוכחי השופטת ציינה כי כלל אין מחלוקת בדבר עצם הזכאות לפיצוי לנוכח פסק הדין מ-2011, וכל שנותר הוא לקבוע את גובהו. לשם כך מונה שמאי שהעמיד את שווי ההשקעות של התובע בקרקע על 126 אלף שקל.
עם זאת, השופטת קיבלה את עמדת הרשות כי היא זכאית לדמי שכירות עבור החלקה. לגבי תקופת הזכאות השופטת קבעה כי המועד הראשון שבו התובע ידע שעליו לשלם שכירות גם עבור חלקת המגורים היה כשניתן פסק הדין הראשון ב-2002, ולכן זהו המועד שממנו יש לחשב את הפיצוי עבור השכירות.
באשר לעלות השכירות, השופטת קבעה כי מאחר שעד 2009 הרשות לא ציינה בפני התובע מהו סכום השכירות החודשי שהיא דורשת, השכירות עבור תקופה זו תיגזר משווי השכירות ששולם על החלקה השנייה, ובסך הכל 75 שקלים לחודש.
ב-2009 הרשות הודיעה לתובע שדמי השכירות עומדים על 560 שקל – וזהו הסכום שעליו לשלם מאז ועד הפינוי.
בתוך כך, השופטת העירה כי הרשות הייתה צריכה לנהוג בשקיפות מלכתחילה וכבר במכתב מ-1996 לציין במפורש כמה דמי שכירות היא דורשת, במקום להשאיר את הדברים פתוחים ולא ודאיים.
בסופו של עניין, מה שנקבע הוא שהרשות צריכה לשלם לתובע פיצוי על השקעותיו בקיזוז דמי השכירות שהיה עליו לשלם לה. בסך הכל יצא שהרשות תשלם לתובע 99 אלף שקל בתוספת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 15 אלף שקל.
- ב"כ התובע: עו"ד גיא נצר
- ב"כ הנתבעת: עו"ד אסף הורניק
עו"ד יונה וינדר
עוסק/ת ב-
מקרקעין ונדל"ן
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין