משפט קצב - ההימור שנכשל

אכן, נפל דבר בישראל – נשיא לשעבר הורשע בשני מעשי אונס, ראש ממשלה לשעבר עומד לדין בפרשיות שחיתות, שר האוצר לשעבר בכלא, יו"ר וועדת חוץ וביטחון הורשע והתפטר מהכנסת, שלא להזכיר שורה נוספת וארוכה של חברי כנסת, אנשי ציבור מקושרים, שכשלו, נשפטו, התפטרו והוסיפו "כבוד שלילי" למדינה. בשב"ס  שומרים על תא מיוחד לאח"מים- עד אנא הגענו?

האם זכה הנשיא קצב למשפט הוגן?

מבחינה הסיקור התקשורתי – לא. קצב הורשע ע"י העיתונות שנים לפני החלטת בית המשפט. ראיונות פומביים ומתוקשרים עם מתלוננות, פרסום עדויות בטרם הוגשו לבית המשפט, נבדקו, נחקרו ואומתו מול עובדות ועדים – היא בלתי נסבלת ובלתי נסלחת מבחינה משפטית.משפט קצב התנהל יותר בתקשורת מאשר באולם המשפט – דבר שהפך את המשפט הטעון והתקדימי הזה לקרקס תקשורתי. הקביעה של בית המשפט כי היה איזון בין הצד של קצב לפרסומי התקשורת, לדידי, היא קביעה לא נכונה ולא מאוזנת.

הנשיא קצב טעה בגדול בראיון הטלוויזיוני שערך, בו צעק והשתולל תוך ניסיון נואש להציג את גרסתו לפרשה ולהציל את כבודו האישי שנרמס בתקשורת.לדעתי, לא זו הדרך  בה היה עליו לנקוט בכדי לשכנענו בצדקתו.

צודקים הטוענים, כי נוכח המתקפה הפרועה שנוהלה נגד קצב, היו פרקליטיו ותומכיו חייבים להגיב. אבל גם דרך התגובה צריכה להיות חכמה ומידתית, ומה שעשה קצב באותה מסיבת עיתונאים, בניגוד לדעת פרקליטיו ויח"צניו, מבחינת היקף התוכן והזמן, פעל לרעתו, זאת גם לפי התרשמות בית המשפט, כמשתקף בפסק הדין.

ניהול משפט בדלתיים סגורות

ניהול משפט בדלתיים סגורות נעשה בדרך כלל בנסיבות יוצאות דופן. ברוב המקרים מדובר במשפטים הקשורים לביטחון המדינה, לשמירה על ביטחון עדים, קטינים וחסרי ישע, ובמקרים חריגים בלבד, ייעשה גם כשמדובר בעבירות מין.

במקרה של הנשיא קצב, מאחר והתקשורת עסקה בעדויות המתלוננות בהרחבה, ואחדות מהן אף הופיעו בטלוויזיה והתראיינו– ניתן היה לצפות לגמישות יתר, תוך מתן אפשרות לחלק מן העדויות לשמוע בדלתיים פתוחות לאמור: בדיון בפומבי.

התרשמות השופטים מהמתלוננות והעדים

במשפטים בהם פסק הדין מוכרע בעיקר ע"י התרשמות השופטים, להבדיל מקביעות עובדתיות (ובמשפט זה היו שני האלמנטים), קשה לקבלבעיניים עצומות את החלטת השופטים, גם אם הן נעשות פה אחד.

להבדיל מקביעת עובדות – התרשמות היא פעולה סובייקטיבית, רגשית, מוסרית, המושפעת מעולמו של השופט, מוצאו, תרבותו ורוחב אופקיו התרבותיים.

לכן, יכולים השופטים להתרשם מהמתלוננות ומהעדים בצורה חד-משמעית ולהאמין לגרסתן, הגם שהן לא יצוקות, מקוטעות ומגומגמות, אך שופטים אחרים או מומחים, עורכי דין או מושבעים מן היישוב יכולים להתרשם אחרת.

הגם שהשופטים הם מקצועיים וכבר ראו עד או שניים בחייהם המשפטיים, עדיין לא הייתי סומך בצורה עיוורת על התרשמותם הבלעדית, כתורה מסיני או כאופציה יחידה.הכרעת דין, אחידה, גורפת וחד-גרסתית – הגם שהיא פה אחד, היא חשודה בעיניי.

לא מתקבל על הדעת, שמתוך שלל העדויות והגרסאות הישירות והנוגדות, בולטת רק אמת אחת. שלמות כזאת, ללא פקפוקים, ללא טעויות אנוש, ללא ספקות ולו מעטות, לא קיימת לדעתי במציאות. העובדה הינה, כי היועץ המשפטי, פרקליט המדינה וצוותו פקפקו ולא האמינו לחלק מהעדויות.

נניח שהנשיא קצב משקר בגרסאותיו, כדברי בית המשפט, הרי יש חלקים שבהם אולי הוא צודק, ומספר עובדות נכונות. אולי יש עובדות אובייקטיביות שפועלות לטובתו, האם אין מקום לציין אותן ולהתייחס אליהן?

השפעת התקשורת על השופטים:

כבר נאמרו בעבר על נושא זה לא מעט דעות על ידי שופטים עליונים ומחוזיים, אנשי מקצוע בתחום התקשורת ומשפטנים. אין כל ספק בדבר – לתקשורת המאסיבית, לפרסומים בכתב ובטלוויזיה, יש השפעה על השופטים, הגם שהם מקצועיים.

השופטים הם בני אדם. צריך להיות "אדם על"כדי לא להיות מושפע ישירות או בתת ההכרה. אמרו זאת שופטים עליונים (ביניהם השופט העליון בדימוס, חשין), אמרו זאת שופטים מחוזיים מנוסים (ביניהם נשיא בית המשפט המחוזי לשעבר, מיכה לינדנשטראוס, כיום מבקר המדינה, ואחרים).

החוכמה בשיפוט הינה לשמוע ולקרוא את התקשורת, אך בכל זאת להיצמד לעובדות המקרה, לראיות שבתיק, ולנסות בכל הכוח המקצועי להיות אובייקטיביים ולהחליט על סמך מה שיש בתיק ומונח לפניו. זאת חכמת השפיטה על רגל אחת, ושופט שמצליח בכך הוא מקצוען.

בפסק הדין מתייחס בית המשפט לעדותה המרכזית של א' (ממשרד התחבורה), שלמרות שאינה רציפה, עקבית ואחידה,   נתפסה על ידם כאמינה במלואה, זאת בשל הנסיבות ומצבה הנפשי והחברתי של המתלוננת.

ובכן, אפשר להאמין לעד שעדותו לא באה בשלמות אלא במקוטע, אבל קשה לי לקבל הנחת יסוד, שאישה בוגרת, נבונה ואמיצה, באה להתלונן על תקיפה מינית ואונס או נחקרת במשטרה, ושוכחת לציין שהיה גם אונס נוסף מאוחר יותר בבית מלון – עליו התלוננה בפעם אחרת במשטרה.

לא נראה לי, מתוך ניסיון עשיר, בן 45 שנה בתחום, שאישה בוגרת שוכחת מקרה אונס ונזכרת בו אחר מספר חודשים. ולהדגיש  - זה לא אומר שזה לא נכון – אבל מצפים מבית המשפט שיתייחס לסוגיה בזהירות, באיפוק, אולי קצת בספק, ודבר זה לא היה במקרה זה, ולא בא לביטוי בפסק הדין.

ההימור הגדול שנכשל:

הנשיא קצב הימר בגדול כשלא "חטף" את הסכם הטיעון שהוצע לו. לדעתי, היה זה הסכם חלומי לכל נאשם.

קצב שיחק 'פוקר' עם הפרקליטות – היתה לו "יד" טובה מאד ובמקום להרוויח במקום, הוא המשיך להמר והפסיד.

הסנגורים של קצב

סנגוריו של הנשיא לשעבר עשו עבודה מקצועית ומשובחת לאורך כל הדרך.בשלב הראשון הם הצליחולשכנע את היועץ המשפטי, פרקליט המדינה וצוותו להציע הסכם טיעון מקל ונוח לקצב, שהכשיל אותו. חבל לדעתי שהם לא הביעו מחאה מהותית כאשר קצב טרפד את העסקה, למרות התחייבותם להגן עליו כמיטב יכולתם.

היועץ המשפטי לממשלה ופרקליט המדינה:

לדעתי, שני האישים האלה, שעמדו בראש המערכת התביעתית, נכשלו קשות בהתנהלותם המקצועית – כשהדגש הוא על היועמ"ש מני מזוז. בין הצהרותיו הראשונות על התיק, הצהרותיו בפני בג"צ, ההסכם התמוה ועד לתוצאה הסופית – הזיגזוג וחוסר המקצועיות זועקים לשמיים.

צוות התביעה בתיק קצב:

שבחים מקצועיים מגיעים, לדעתי, לפרקליטה רונית עמיאל וצוות התביעה, שלקחו תיק שעבר גלגולים רבים, לרבות התפטרות, והוציאו ממנו את המקסימום האפשרי מבחינה משפטית, ועשו זאת בצורה מכובדת, אמיצה ומיומנת.

שוויון בפני החוק:

מתברר, שכשרוצים ואמיצים, אז גם שועים ורמי מעלה שווים בפני החוק ועקרון "בוזגלו" עדיין חי וקיים למרות שלא תמיד מקפידים להפעילו.

שורה תחתונה:

גם אם הנשיא קצב זכה למשפט הוגן, לדידי משפטו התנהל באווירה לא הוגנת, וזאת בלי כל קשר לתוצאה, על כל השלכותיה.

*           הכותב הוא עורך-דין, בעל תואר שני במשפטים, המתמחה במשפט פלילי, צבאי וציבורי, והיה בעבר מדריך בקורס קציני שריון, ראש לשכה של האלוף טל, פרקליט צבאי, יועץ משפטי ביו"ש וברצועת עזה, שופט צבאי בדרגת סא"ל, סגן פרקליט מחוז, משנה ליועץ המשפטי של מועצת העיתונות ופרשן משפטי בהווה.

** כל המוצג במאמר זה הינו מידע כללי בלבד ואין בו כדי להוות יעוץ ו/או חוות דעת משפטית כלשהי. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.