העירייה ניסתה לקעקע את אמינות התובעת, ואף טענה כי מדובר שאינו באחריותה. אלא שטענותיה נדחו, תוך ביקורת על העירייה, שבעיני השופטת הפריחה "השערות לחלל".
בית משפט השלום בתל-אביב הורה לעיריית אשדוד לשלם פיצויים של עשרות אלפי שקלים לאישה שנפלה ברחוב בשנת 2009, בשל מדרכה משובשת.
השופטת אורלי מור-אל הבהירה כי מדרכה אמנם לא אמורה להיות "מישור גיאומטרי", אולם במקרה זה הוכח כי במקום היה מפגע של ממש, שעיקרו מרצפות משובשות, חלקן חסרות לגמרי.
התאונה אירעה בשנת 2009, כאשר התובעת היתה כבת 48. התובעת, ששפת אמה היא צרפתית והעברית שלה מצומצמת, טענה כי בזמן שהלכה לבית של קשישה שבה טיפלה באותה עת, היא לפתע נתקלה במרצפות משובשות, איבדה שיווי משקל והוטחה אל הרצפה.
ההליך החל ב-2015, כאשר היא הגישה תביעה נגד ארבעה גורמים: העירייה וחברת הביטוח שלה ("הכשרה"), וכן נגד שתי חברות בנייה ויזמות נדל"ן – שבניין שלהן סמוך למדרכה. אל התביעה צירפה התובעת תמונות שצילמה לטענתה יחד עם בעלה למחרת המקרה, וכן תמונת שצילמה שנים לאחר מכן (ב-2017).
העירייה הכחישה את המקרה, והעלתה טענות שונות במטרה לערער את אמינותה של התובעת, למשל בדבר סתירות לגבי שם הרחוב בו נפלה, והמפגע עליו הצביע בתמונות.
כמו כן, על סמך עדות מנהלת מחלקת נכסים בעירייה, נטען כי אם התובעת אכן נפלה יש להטיל את האחריות על חברות הבנייה, שכן המקום בו נפלה התובעת הוא שטח פרטי, המצוי במגרש חנייה של מתחם מגורים ומסחר, שאינו בבעלות העירייה.
לא המציאו סיפור
בנוגע לעדות התובעת וכן עדות של בעלה, לאחר ניתוח מעמיק והתרשמות מאישיותה, השופטת מור-אל שוכנעה כי למרות קשיים מסוימים בעדותה, חלקם בשל פערי השפה, יש לתת אמון בעדותה.
"לא התרשמתי שהתובעת ובעלה היו ממציאים סיפור שקרי מהחל ועד כלה אך מתוך נסיון לקבל פיצוי בתיק זה", כתבה.
לגבי הטענה בדבר שטח פרטי, השופטת הבהירה כי ברמה המשפטית העירייה אחראית לתקינות המדרכה בכל מקרה. "בין אם מדובר במקום פרטי ובין אם לאו, שעה שמדובר במקום פתוח שהציבור משתמש בו או נוהג לעבור בו, הרי שמדובר ב'רחוב'", כתבה השופטת.
בהמשך הוסיפה השופטת כי העירייה לא טרחה להביא אפילו "שמץ ראיה" להסביר כיצד פיקחה על תקינות הרחוב, ולא סיפקה הסביר כלשהו לגבי המחדל של מפגע מסוג זה. "משלא הוכחו פעולות כאלה, קמה אחריותה", נכתב.
לעומת זאת, התביעה נגד חברת הבנייה נדחתה. השופטת הבהירה כי התובעת והעירייה לא הוכיחו כלל את מעמד השטחים המשותפים במתחם, אלא הסתפקו ב"השערות שהופרחו לחלל", ולא נסתרה עדות בעל החברות שטען כי המקום בו הלכה התובעת אינו באחריות החברה או מי מבין דיירי הבית המשותף.
עם זאת, השופטת החליטה להטיל על התובעת 25% מן האשמה לאירוע, היות שמדובר במפגע ניכר לעין ובסביבה מוכרת לתובעת, כך שהיתה יכולה וצריכה לשם לב לדרך.
את נזקי התובעת, שכללו הפסדי שכר, הוצאות שונות וכן נזק לא ממוני (הסבל שנגרם לה), אמדה השופטת ב-52,000 שקל. בניכוי "אשמתה" של התובעת, התוצאה היתה פיצוי של 39,000 שקל. בנוסף לכך, העירייה וחברת הכשרה תשלמנה לתובעות הוצאות משפט, וכן שכ"ט עו"ד בשיעור של 23.4% מהסכום שנפסק.
התובעת, מצדה, חויבה לשלם לחברות "פרימק" הוצאות בסך 5,000 שקל, היות שתביעתה נגדן נדחתה.
- ב"כ התובעת: עו"ד סימה טל
- ב"כ הנתבעות 1-2: עו"ד אברהם דויטש
- ב"כ הנתבעות 3-4: עו"ד אלי כהן
עו"ד שרית חרל"פ
עוסק/ת ב-
נזקי גוף ותאונות
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין