השופטת יעל הניג מבית משפט השלום בתל-אביב פסקה לחרט כבן 66 פיצויים על הנזקים שהסבה לו תאונת עבודה שאירעה ב-2010 ובעקבותיה איבד את יכולתו לעבוד במקצוע ואף עזב את הארץ.
התובע (66) עבד כחרט בחברה העוסקת בייצור משאבות ונפגע בשנת 2010 בתאונת עבודה כשידו הימנית סטתה אל עבר להט המחרטה ואחת מאצבעותיו רוסקה.
אחרי התאונה הוא פוטר מעבודתו בין היתר משום שידו ניזוקה באופן כזה שלא יכול היה עוד להמשיך לעבוד במקצוע. בהמשך הוא ניסה להתפרנס מעבודות שמירה אך השתכר שכר נמוך ביותר, ובאוגוסט 2015 הוא עזב את הארץ וחזר לארץ מולדתו – רוסיה.
בתביעה שהגישה נגד המעסיקה שלו לשעבר – א. סיניבר ושות' מהנדסים – עוד כשהיה בארץ, הוא ביקש פיצוי על הנזקים שהסבה לו תאונת העבודה. הוא ציין כי ביטוח לאומי הכיר בתאונתו כתאונת עבודה ונקבעה לו נכות רפואית של 14.5% שהועלתה ל-19% בהתאם לתקנות ביטוח לאומי המאפשרות להגדיל את אחוזי הנכות אם הפגיעה לא מאפשרת לנפגע לחזור לעבודתו.
התובע טען כי להב המחרטה לא הייתה מגודרת והמחרטה אף לא הייתה מצוידת באמצעי השבתה כלשהו. כמו כן, התובע העיד כי בעת שעבד הוא עמד על משטח עץ ישן ורעוע שנועד לבודד מפני התחשמלות, והתקרית אירעה כשאיבד שיווי משקל. עוד לטענתו, הוא העיר למנהל העבודה שהמשטח לא יציב וצריך להחליפו אך נענה כי אין אפשרות לספק משטח חדש.
המעסיקה אמנם הודתה בכך שהתאונה קרתה ושלא גידרה את להב המחרטה אולם לטענתה יש להטיל על התובע אשמה לתאונה משום שפעל בניגוד להוראותיה. לטענתה, התאונה אירעה בעת שהתובע ביצע ניקוי למחרטה כשהיא פועלת, במקום להשבית אותה לפני, כפי שהודרך.
האמינה לו
אלא שהשופטת יעל הניג העדיפה את גרסת התובע לפיה לא עסק כלל בפעולת ניקוי משום שזו פעולה שמבצעים בשעות הערב, בסוף יום העבודה, ואילו התאונה אירעה ב-10:30 בבוקר.
אף שעדותו של התובע בקשר לתאונה ולמצב הציוד הייתה עדות יחידה, השופטת החליטה לקבל אותה במלואה.
בהקשר זה השופטת כתבה כי "התובע מסר עדות אמינה וקוהרנטית" ומנגד הנתבעת לא הביאה ראיות שסותרות את גרסתו או מספקות איזשהו הסבר לטענה בדבר המשטח הפגום.
מכאן, המשיכה השופטת לשאלת האחריות. היא קבעה כי הותרת להב המחרטה חשוף מהווה הפרה של חובות הגידור שבפקודת הבטיחות בעבודה, ואליה מצטרפת הפרת החובה לספק לתובע תנאי עבודה בטיחותיים, ולכל הפחות להעמידו על משטח יציב בעת השימוש במכונה.
השופטת אף סירבה לייחס אשמה תורמת לתובע. באופן כללי היא כתבה שהנטייה היא שלא לייחס לעובד אשם תורם אלא אם הוא "יצר את הסיכון כתוצאה מהחלטה חופשית", מה שלא הולם את המקרה הנוכחי.
באשר לסוגיית הנזק, השופטת ציינה כי גם אם נכותו של התובע אינה גבוהה, אין ספק שהיא מנעה ממנו לשוב ולעבוד במקצועו.
השופטת העריכה את הנזקים שנגרמו לתובע בעקבות התאונה, בהם הפסדי שכר ופנסיה, הוצאות רפואיות וכן כאב וסבל, ב-217,395 שקל שמהם הופחתו 100 אלף שקל תגמולי ביטוח לאומי שכבר קיבל.
כך, בסיכומו של דבר, המעסיקה וחברת הביטוח שלה "שומרה" חויבו לשלם לתובע 117,395 שקלים בתוספת החזר הוצאות משפט ו-27,470 שקל שכ"ט עו"ד.
- ב"כ התובע: עו"ד לוי, עו"ד ולדמן
- ב"כ הנתבעות: עו"ד ירון
עו"ד אורי גרינברגר
עוסק/ת ב-
נזקי גוף ותאונות
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין