האישה, שליוותה ילדים עם בעיות נפשיות בנסיעה במונית, הותקפה בידי אחת מהם וידה נשברה. היא לא הסתפקה בפיצוי שקיבלה מביטוח לאומי בגין פגיעה בעבודה, ותבעה גם את חברת הביטוח של נהג המונית.
המלווה נסעה בפברואר 2011 במונית, בעת שליוותה שלושה ילדים מבית ספרם לפנימייה. במהלך הנסיעה אחת מהם, בת 14 הסובלת ממחלת נפש, תקפה בפתאומיות את המלווה במכות ובאגרופים, משכה בשערה, חנקה אותה וסובבה את כף ידה. לאחר האירוע, המלווה הובהלה לביה"ח בילינסון, שם אובחן שבר בידה והיא גובסה.
לייעוץ בנושא תאונות דרכים:
פנה ל-עו"ד תאונות דרכים
הביטוח הלאומי הכיר באירוע כתאונת עבודה והמלווה קיבלה פיצוי בהתאם. אולם היא לא הסתפקה בכך, ובאוגוסט 2013 הגישה לבימ"ש השלום בת"א תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף נגד חברת הביטוח של נהג המונית, "הראל", בהתאם לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים.
לדברי התובעת, שעובדת בבית הספר מזה כ-30 שנה, התקיפה נמשכה כ-5 דקות תוך כדי נסיעת המונית, וכף ידה נפגעה מדלת המונית בעת שניסתה להרגיע את הילדה. לטענתה, הנסיעה במונית צפופה במשך כחצי שעה היא שגרמה להתפרצות האלימה של הילדה, והכוח המכני של הרכב גורם לאי שקט אצל ילדים עם בעיות נפשיות. עוד טענה, כי הילדה שסובלת ממחלת נפש תקפה בעבר תלמידים בפנימייה עם סכין.
התובעת הוסיפה כי היא נפגעה בעת שבלמה בגופה את תקיפת הנהג, שהיתה עלולה לסכן את חיי כל הנוסעים. עוד הוסיפה, כי כל נסיעה עם ילדים הסובלים מבעיות נפשיות מסכנת את הנוסעים ומחייבת מלווה. לכן, ומאחר שהאירוע והנזק הם תוצאה ישירה של השימוש במונית, מדובר בתאונת דרכים כהגדרתה בחוק, והיא זכאית לפיצוי מחברת הביטוח.
הנתבעת טענה כי התובעת מנסה למתוח את חוק הפיצויים מעבר למה שנקבע בחוק ובפסיקה. לטענתה, התובעת - שסיפרה בעצמה כי הילדה כבר תקפה בעבר ילדים בפנימייה - לא הוכיחה כי הנסיעה גרמה לתקיפה או העלתה את הסיכון להתפרצות האלימה. לשיטתה, הרכב הוא רק הזירה שבה התרחש האירוע, שיכול היה להתרחש בכל מקום.
לטענת הנתבעת, בפנייתה לאורטופד ולביטוח הלאומי התובעת טענה שידה נפגעה לאחר שהילדה משכה וסובבה אותה ורק לקראת ההליך המשפטי החל לטעון שידה נפגעה מדלת המונית, בניסיון לחזק את הקשר שבין המונית לנזק שנגרם לה.
הנסיעה לא גרמה לתקיפה
השופטת אורלי מור-אל ציינה כי במקרה זה, שבו נגרם לתובעת נזק גוף במהלך נסיעה, מתקיימים היסודות להגדרת תאונת דרכים כמשמעותה בחוק, ואף מתקיים קשר סיבתי בין הנסיעה לתאונה שכן התובעת לא הייתה נפגעת אם לא הייתה נוסעת במונית באותה עת.
עם זאת, מדובר באירוע שסביר שיתרחש בכל מקום, ולאו דווקא במונית. לשיטת השופטת, התובעת, שלא נתקלה במקרה דומה בכל שנות עבודתה, לא הוכיחה שנסיעה ברכב מעלה את הסיכון להתפרצות הילדים.
לסיכום קבעה השופטת שבמקרה זה הרכב היווה זירה בלבד ולא מתקיים קשר סיבתי בין השימוש בו לתקיפה. לכן, מדובר בתאונת עבודה ולא בתאונת דרכים. בהקשר זה הזכירה השופטת כי התובעת כבר קיבלה פיצוי מביטוח לאומי.
לא ניתן צו להוצאות.
- ב"כ התובעת: עו"ד אשורי
- ב"כ הנתבעים: עו"ד סבן
* עו"ד עמית שטרייכמן עוסק בדיני נזיקין ותאונות דרכים.
** הכותב לא ייצג בתיק.
*** המידע המוצג במאמר זה הנו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין