למרות טענות קשות בצוואה: הוכר כבן ממשיך במשק

"עשק אותי, אמר לילדיו לא לומר לי שלום": המנוחה הביעה רצון מפורש לבטל את מינוי בנה מ-1987, אך המחוזי הבהיר: אי-אפשר לעשות זאת באמצעות "מכתב למגירה"

בנה של בעלת משק מנוחה ואשתו הוכרו לאחרונה כ"בנים ממשיכים" בנחלתה, וזאת למרות טענות קשות בצוואתה כי הבן עשק אותה והדיר אותה ממשפחתו. בצוואה ביקשה האם להוריש המשק לבתה בלבד תוך ביטול מינוי בנה, ובית המשפט למשפחה אישר זאת, אך השופטים ורדה פלאוט (אב"ד), צבי ויצמן ומוטי פירר מהמחוזי בלוד קבעו פה אחד בערעור: מדובר במתנה שהושלמה, המינוי ייוותר על כנו.

תחילת הפרשה באפריל 1987, אז מונו המערערים – בנם וכלתם של בעלי המשק המקוריים – כ"בנים ממשיכים". אלא שלאחר מות האב ב-2010, ערכה האם צוואה המבקשת לסטות מהמינוי. "לצערי הרב בני הגדול (=המערער) עשק אותי, ניתק אותי ממשפחתו, אמר לי שהוא לא בני ואני לא אמו, והנכדים כלל לא באים אליי ולא רואים אותי. גם כשהם פוגשים אותי ברחוב הם לא אומרים לי שלום, בהוראת אביהם, וזאת למרות שהוא גר על אדמתי. אשתו מתנהגת אליי בצורה מחפירה", כתבה בצוואתה.

האם נישלה במסגרת המסמך את בנה מכל רכושה, לרבות המשק, וציוותה אותו לבתה בלבד, המשיבה בהליך. המנוחה הלכה לעולמה במאי 2021, ואולם כשנה אחר כך – אישרה רמ"י את העברת המשק לבנה וכלתה, לכאורה בניגוד גמור לרצונה. מכאן תביעת הבת, אותה קיבל בית המשפט למשפחה במרץ אשתקד: נקבע שצוואת האם גוברת על מינוי ה"בן הממשיך" מ-1987, תוך חיוב המערערים ב-118 אלף שקל הוצאות. השניים הואשמו בביצוע "מחטף" להעברת המשק על-שמם, בחוסר תום לב.

לא יכלה לבטל בסתר

אלא שהבן ואשתו סירבו להרים ידיים והגישו את הערעור למחוזי בטענה שמינויים מלפני כארבעה עשורים גובר על צוואת האם - אותה כינו "אות מתה" ביחס למשק, מאחר שלטענתם אינו אינו חלק מעיזבונה. השניים הכחישו, בתוך כך, התנהגות מחפירה מצדם כלפי ההורים, וטענו שדאגו להם, וכי היחסים ביניהם היו חמים וקרובים.

מנגד טענה הבת שפסק הדין נכון ואין להתערב בו. נטען שיש לכבד את צוואת האם, המבטאת באופן מפורש את רצונה לבטל את מינוי בנה וכלתה כ"בנים ממשיכים", תוך העברת המשק אליה בלבד.

אבל שופטי המחוזי קבעו שטעה בית המשפט למשפחה בפסיקתו, שעה שמדובר ב"מתנה שהושלמה" באופן שמנע מהאם לבטל את המינוי בדרך שבה בחרה. "התחייבות בלתי חוזרת לא ניתן לבטל בסתר! המנוחה למעשה ביקשה לבטל את התחייבותה בכתב צוואה ש'נכתבה למגירה', מבלי שהמערערים יודעים עליה ומודעים לתוכנה, ואינם יכולים להתמודד עם האמור בצוואה עוד בחייה", נימקו השופטים.

הובהר, בעניין הזה, כי נותן מתנה אינו יכול לחזור בו ממנה "בהינף יד ובשרבוט הוראת ביטול נסתרת הידועה לו וליודעי ח"ן בלבד". אכן, העירו השופטים, אין להתעלם מהדברים החדים שכתבה האם בצוואתה ומתחושתה הקשה כלפי בנה, ואולם מרגע שמדובר במתנה שהושלמה - הרי שאין מקום לבחון "התנהגות מחפירה" מצד המקבל, "אלא קיומו של תנאי מפסיק שעניינו באי-מתן סעד מינימלי מתבקש מצד המערערים – עניין, שבכל הכבוד, לא הוכח".

לפיכך המחוזי הכיר בבן ואשתו כ"בנים ממשיכים", קבע שהעברת המשק אליהם נעשתה כדין, וביטל את הוצאות העתק שנפסקו נגדם בהליך הקודם. הודגש, לצד זאת, שהבת-המשיבה תוכל לגור בבית הוריה, ותהיה זכאית לשליש מערך המשק במידה שיימכר.

• ב"כ המערערים: עו"ד אורן אבלה
• ב"כ המשיבה: עו"ד ג. שטילמן ואח'

עו"ד צביקה גלזר עוסק/ת בנחלות ומשקים במושבים
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.

פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.