מאחר שנקבע כי מסמך שעליו חתם המנוח אינו עומד בקריטריונים של "צוואה", השופטת הבהירה שעם מותו של האיש הנכס עבר לעיזבון. משכך, אלמנתו תירש חלק ממנו בהיותה אחת היורשות.
השופטת סגלית אופק מבית המשפט לענייני משפחה בתל-אביב הכריעה בסכסוך שפרץ לאחר מותו של אדם בשנת 2016, בין אלמנתו לבין שלושת ילדיו מנישואיו הקודמים.
המנוח ואלמנתו (הנתבעת) נישאו בנישואים אזרחיים בקפריסין בדצמבר 2004. עבור שניהם היו אלה נישואים שניים. לפני החתונה, המנוח קיבל בירושה מאמו דירה בתל-אביב.
מאז שנישאו הם התגוררו בתל-אביב בדירה שהיתה של האלמנה. ב-2005 הם חתמו על הסכם ממון שאושר על ידי בית המשפט, במסגרתו קבעו הפרדה רכושית בנכסים שהיו להם ערב הנישואים.
ב-2016 הוא נפטר. מיד עם פטירתו, אלמנתו זימנה אליה את שלושת ילדיו, ומסרה להם מעטפה ובה מסמך מודפס שכונה "צוואה", נושא חתימה ותאריך בכתב ידו של המנוח, ובו הוראות מה ייעשה ברכושו לאחר פטירתו ובדבר רצונו שגופתו תישרף.
בין היתר, הוא ביקש כי הדירה שירש מאמו תחולק שווה בשווה בין ילדיו, ואילו מרבית כספיו יחולקו שווה בשווה בין 5 אנשים: שלושת ילדיו, אשתו הראשונה, ואשתו השנייה (האלמנה).
אלא שבמועד מאוחר יותר, כנראה לאחר שקיבלה ייעוץ משפטי, האלמנה התנערה מאותו מסמך וטענה שהוא לא מהווה צוואה.
בשלב זה הגישו ילדיו מספר תביעות בהן דרשו לקבוע שמדובר בצוואה ויש לקיימה כלשונה.
בנוסף, הם דרשו לקבל חלק מהדירה של האלמנה, בה התגורר גם אביהם. לטענתם, למרות הסכם הממון, בין המנוח לבינה התגבשה במהלך השנים הסכמה לשיתוף ספציפי בדירה השייכת לה, ולכן מדובר בנכס בר איזון שמחצית מהזכויות בו שייכות לעיזבון.
מנגד, האלמנה תבעה חלק מדירת הירושה של המנוח.
'צוואה בכתב יד' כותבים ביד
השאלה הראשונה נגעה לתוקפו של המסמך. השופטת אופק הבהירה כי בתחילת הדרך הצדדים עצמם כולל האלמנה ראו בו צוואה, וקיימו את בקשת המנוח לשריפת גופתו, מה גם שנראה כי המסמך משקף את רצונו האמיתי והחופשי.
למרות זאת, השופטת הבהירה כי על אף שאדם יכול לערוך בעצמו צוואה בכתב יד, חוק הירושה קובע כי "צוואה בכתב יד תיכתב כולה ביד המצווה". לכן, במקרה זה לא ניתן להכשיר את המסמך כצוואה בהיותו מודפס ברובו.
בהתאם לכך בקשת התובעים לקיום צוואה נדחתה, ונקבע כי על העיזבון יחולו הוראות חוק הירושה לפיהן האלמנה יורשת מחצית ממנו (ומהדירה), והתובעים את המחצית האחרת.
מכאן עברה השופטת לדון בטענת התובעים לזכויות של העיזבון במחצית מדירת המגורים של האלמנה. גם בעניין זה היא הכריעה לטובת האלמנה, וקבעה שהסכם הממון תקף תוך שציינה כי "ככל שהייתה מתגבשת הסכמה מאוחרת אחרת בין המנוח לנתבעת ביחס לאיזה מנכסיהם, בני הזוג היו יכולים לערוך הסכם ממון חדש... משלא נעשה כדבר, יש להניח כי בני הזוג לא שינו את כוונתם כפי שמשתקפת בהסכם."
השופטת ציינה כי אמנם הסכם הממון חל גם על דירתו של המנוח, אלא שלנוכח הקביעה שהמסמך שהותיר אחריו חסר תוקף של צוואה, האלמנה זכאית לקבל את חלקה בעיזבון מכח צו ירושה, לרבות בדירה שהיתה רשומה על שמו.
- ב"כ התובע: עו"ד אורי לאואר
- ב"כ הנתבע: עו"ד יוסי הרשקוביץ
עו"ד אורי צפת
עוסק/ת ב-
ירושות וצוואות
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין