בני זוג מהעדה הדרוזית התגרשו. עד אז, לאורך 17 שנה התגוררו בבית השייך לאביו של הבעל. באופן שמנוגד עקרונית לפסיקת העליון, שופטי המחוזי קבעו כי לאישה מגיע פיצוי גם מעבר להחזר ההשקעה שלה בדירה.
בית המשפט המחוזי בחיפה החליט להגדיל את הפיצוי שתקבל אישה מבעלה-לשעבר, מ-15,000 שקל ל-70,000 שקל. השופטת ברכה בר-זיו, השופט ניצן סילמן והשופטת שושנה שטמר, קבעו כי האישה, שהתגוררה בדירה הרשומה על שם אביו של בעלה, תקבל פיצוי על עצם הוצאתה מהבית.
מדובר על בני זוג מהמגזר הדרוזי, שנישאו בשנת 2000 והביאו לעולם שני ילדים, כיום בני 18 ו-15. לאורך השנים הם התגוררו בבית הרשום על שם אביו של הבעל. ב-2016 יחסיהם עלו על שרטון והבעל עזב את הבית.
באותה שנה החלו הליכים בין השניים, כאשר המעניין שבהם הוא תביעתו של האיש לסילוק האישה מהבית. בית המשפט לענייני משפחה קבע כי האישה תצטרך לפנות את הבית, וכן כי אין לה בו חלק כלשהו.
מאחר שלבעל (לשעבר) אין זכויות קנייניות בבית, אשר השייך לאביו, נדחתה טענת האישה לשיתוף בנכס מכוח חוק יחסי ממון. עוד נקבע כי האב נתן רשות לגור בביתו בחינם אולם מדובר ב"רשות הדירה", כלומר שניתן לחזור ממנה.
כתנאי לפינויה מהבית, בית המשפט קבע כי הבעל ישלם לאישה פיצויים בסך 15,000 שקל, וזאת עבור החזר מחצית מהכספים שהיא ובעלה השקיעו בבית לצורך השבחתו (כגון שיפוצים), שכן השקעה זו בוצעה מכסף משותף של הצדדים.
הובטח לה בית
אלא ששופטי המחוזי קיבלו חלקית את ערעורה של האישה, וקבעו כי יש להגדיל את היקף הפיצוי ל-70,000 שקל בגין אובדן הרשות להתגורר בבית.
בכך סטו השופטים מפסיקת בית המשפט העליון – עליה התבסס בית המשפט למשפחה – לפיה הפיצוי הוא רק בשיעור ההשבחה וההשקעה של בר הרשות בדירה, ולא ניתן לפצות על עצם ביטול ההרשאה.
השופט סילמן, אליו הצטרפה השופטת בר-זיו, סבר שיש לאבחן ולמעשה להחריג מפסיקה זו את בני המגזר הדרוזי והערבי, וזאת משיקולי צדק, מאחר שבחברה זו מבחינה סטטיסטית, בר הרשות חלש בהרבה לעומת מגזרים אחרים. סברה זו התבססה בין היתר משום שבמגזרים אלה צוברים פחות זכויות סוציאליות, אחוזי התעסוקה נמוכים יותר, קל יותר להתיר את קשר הנישואין.
בעיקרו של דבר, השופט סבר שאין מניעה לייצר קונסטרוקציה משפטית-הסכמית שלפיה נוצר נוהג – המאפשר לאבחן את המגזר הדרוזי המסורתי מפסיקת בית המשפט העליון – ולפיו אביו של החתן מבטיח נכס למגורי בני הזוג, והנישואין נערכים על בסיס הסתמכות זו.
בתוך כך השופט ציין כי לאורך 17 שנים המערערת גם טיפלה בילדי הצדדים וגם השתתפה בפרנסת הבית. "לא חסכון לקורת גג לעתיד, אלא לכלכלה השוטפת, מתוך הסתמכות ואמונה כי הובטחה לה קורה מעל ראשה," הוסיף.
לעומת זאת, השופטת שטמר הגיעה לאותה תוצאה אולם בדרך אחרת. קביעתה התבססה על כך שחוק יחסי ממון מאפשר במקרים חריגים לבצע חלוקה לא-שיוויונית של איזון המשאבים. לעמדתה, נסיבות המקרה והפער הכלכלי הגדול בין השניים – המערערת התגוררה בדירה שנים רבות, אין לה דירה אחרת ושכרה החודשי (כמטפלת) נמוך בהרבה מזה של המשיב (כמהנדס) – מצדיקים להעניק לה יותר מאשר לו.
לקריאת פסק הדין בעמ"ש 16551-06-19
- שמות ב"כ הצדדים לא צוינו בפסק הדין
עו"ד שרה זר
עוסק/ת ב-
דיני משפחה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין