ביהמ"ש קיבל את תביעתם לבעלות על "חדר המריבה" לאור הרישום בנסח הטאבו
בית המשפט המחוזי בבאר שבע קיבל לאחרונה תביעה הצהרתית שהגישו בעלי דירה ברחוב שלמה בן יוסף באשדוד. התובעים ביקשו להכיר מתוקף הרישום בטאבו בבעלותם על חדר השינה בו משתמשים שכניהם מהדירה הצמודה. השופטת גאולה לוין קבעה שהנתבעים לא הרימו את הנטל הכבד לסתור את חזקת הרישום בטאבו, והורתה על העברת החדר לבעליו המקוריים. ערעור על פסק הדין הוגש לבית המשפט העליון.
הבניין המדובר נבנה בתחילת שנות ה-70 והועבר לניהולה של "עמיגור". מספר שנים לאחר מכן הוא נרשם בפנקס הבתים המשותפים. התובעים רכשו את הדירה בשנת 2006 תמורת 75,000 דולר. באותה שנה רכשו הנתבעים את דירתם, הצמודה לזו של התובעים, תמורת 105,000 דולר.
בתביעה שהוגשה במרץ 2020 טענו התובעים כי בערך עשור לאחר הרכישה, במהלך תכתובת עם הבנק למשכנתאות, התגלה להם שנגרע מדירתם חדר שלם.
לטענתם, תשריט הבתים המשותפים מלמד ששתי הדירות, שלהם ושל הנתבעים, אמורות להיות זהות ולכלול 3 חדרים. אלא שבפועל, דירתם מכילה 2 חדרים בעוד הנתבעים נהנים מזה שנים מדירת 4 חדרים שלא כדין ותוך השתלטות על קניינם.
הנתבעים הגיבו בתביעה משלהם, בה עתרו לתקן את הרישום בטאבו כך שיהלום את המצב בשטח. לדבריהם ברישום הבניין לפני כ-40 שנה נפלו טעויות ביחס לכמה דירות, בהן זו של התובעים.
לטענת הנתבעים, הם שילמו על דירת ארבעה חדרים ובמשך כל השנים משלמים ארנונה בהתאם. לשיטתם, המצב העובדתי במהלך השנים גובר על הרישום ומחייב את תיקונו.
ארנונה זה לא טאבו
כב' השופטת לוין הסבירה שלפי הפסיקה תיקון מרשם ייעשה במקרים חריגים בלבד, לאור עקרון סופיות המרשם. מקרים אלה כוללים רישום שהושג במרמה ורישום שהועתק בטעות מפנקס קודם.
לדברי השופטת הנתבעים לא הוכיחו קיומן של אף אחת מהעילות. היא כתבה שעל פי הרישום שתי הדירות אמורות להיות זהות בשטחן ובמספר החדרים שלהן, כאשר החדר נשוא המחלוקת משויך לדירת התובעים.
הנסיבות שהביאו ל"סיפוח" חדר המריבה מדירת התובעים לזו של הנתבעים, כתבה השופטת, לא הובררו עד תום. לדבריה, אין בפניה ראיות או עדים שיכולים להסביר את הפער שנוצר בין הרישום למציאות. ממילא, קבעה, הנתבעים לא הוכיחו שהרישום הזה הושג במרמה.
השופטת הוסיפה כי העובדה שהתובעים לא הבחינו בחוסר ההתאמה בין המצב הפיזי לבין הרישום "אינה בלתי מתקבלת על הדעת", וגם שמאית מקצועית שביקרה בבניין לא הבחינה בכך.
עוד היא כתבה כי מבנה דירתם של הנתבעים – הכולל כניסה מחדר שינה אחד לחדר שינה אחר – מרמז על דבר לא שגרתי שצריך היה לעורר את חשדם שמשהו אינו כשורה. בתוך כך היא ציינה שהנתבע העיד כי לא העמיק בבדיקות טרם הרכישה אלא הסתמך על עורך הדין שלו.
ניסיון הנתבעים להיבנות מגובה הארנונה שהם משלמים נדחה גם כן. השופטת הבהירה שאגף הארנונה בעירייה אינו הגוף המוסמך לשנות את מבנה הדירות ושטחן.
הערה נוספת שהעלתה השופטת היא שהרישום נעשה באופן ראשוני על ידי "עמיגור", ולא בדרך של העתקה מפנקס קודם, כך שלא מדובר בטעות בהעתקה.
בסופו של יום התובעים הוכרזו כבעלי הזכויות בחדר.
הנתבעים חויבו לשלם להם הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 20,000 שקל.
לאחרונה הוגש ערעור על פסק הדין לבית המשפט העליון.
- ב"כ התובעים: עו"ד דורון חדד
- ב"כ הנתבעים: עו"ד אליהו בוסקילה
עו"ד מאיה ראובני ילינק
עוסק/ת ב-
מקרקעין ונדל"ן
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין