במשך 26 שנים השכיר ניצול שואה מחסן לחבר שעלה עמו ארצה. כשביקש לסיים את השכירות הוא נתקל בדרישה לתשלום מאות אלפי שקלים תמורת הפינוי. בית המשפט נדרש להכריע בסכסוך בין שני החברים הוותיקים.
מי אמר שאסור לערבב חברות עם עסקים? השופט אור אדם, סגן נשיאת בית משפט השלום בקרית גת, קיבל לאחרונה תביעת פינוי שהגיש בעל מחסן נגד חבר – ששכר את הנכס במשך 26 שנים – תוך דחיית טענת החבר כי הובטח לו לרכוש את המקום. עם זאת, השופט המליץ לשני החברים הוותיקים "להשליך את פסק הדין לאשפה" ולהציל את החברות ביניהם.
הסכם השכירות נחתם בין שני החברים ב-1991. מחיר השכירות עמד אז על 1,200 שקל לחודש, ומאז עלה, יחד עם יוקר המחייה, עד ל-6,500 שקל.
מערכת היחסים המיוחדת בין השניים, ששרדו את השואה ועלו ביחד לישראל, אפשרה להם שלא להקפיד על הארכת הסכם השכירות בכתב. הפעם היחידה שעשו זאת הייתה ב-1995, אז הם חתמו על חוזה שמאריך את השכירות ל-5 שנים נוספות וקובע כי לאחר מכן יחסי השכירות יחודשו בהתאם לתנאי ההסכם המקורי.
20 שנים לאחר מכן התבקש השוכר לפנות את המחסן אך סירב, וחברו נאלץ להגיש נגדו תביעת פינוי.
להגנתו טען השוכר כי בהסכם משנת 1995 התובע התחייב למכור לו את הנכס והסכומים ששילם לו מעבר לדמי השכירות המקוריים (1,200 שקל) היו אמורים להיות על חשבון התמורה.
לפיכך, הוא דרש שהתובע יעמוד בהתחייבותו למכור לו את הנכס או לחלופין שיחזיר לו את הכספים ששילם ביתר – כ-1.6 מיליון שקל. לתמיכה בטענתו הוא הציג עותק מ"הסכם 95" שנכתב בו בין היתר כי השכירות "תמשיך באותם תנאים" כבהסכם המקורי.
אלא שהתובע הכחיש קיומה של התחייבות כזו וטען כי חלק מההסכם שהוצג זויף, וכי דמי השכירות הועלו במשך השנים בעל-פה, בהתאם לעליית מחירי השכירות בשוק.
זויף או לא זויף?
על מנת לקבוע אם חלק מ"הסכם 95" זויף או לא, השופט אדם מינה מומחית שתבדוק זאת אך הנתבע התנגד למינוי ואף מנע מהמומחית את האפשרות לבחון את המסמך המקורי לאחר שהודיע לפתע כי הוא "אבד".
השופט זקף התנהלות זו לחובתו וקבע כי הוא מקבל את טענת הזיוף של התובע למרות היעדר חוות דעת מומחה.
משכך, השופט דחה את טענת הנתבע כי התובע התחייב למכור לו את הנכס, וקיבל את תביעת הפינוי לאחר שהדגיש כי זכותו של התובע לנהוג ברכוש שלו כרצונו, בפרט כשהודעת הפינוי נמסרה לנתבע כבר לפני שנתיים.
עם זאת, מאחר שהנתבע שכר את הנכס במשך שנים ארוכות ואף השקיע בו – השופט העניק לו תקופת התארגנות נכבדה של שנה שלמה. הנתבע חויב להמשיך בינתיים לשלם לתובע את דמי השכירו עד למועד הפינוי, וכן בהוצאות של 30 אלף שקל.
בשולי פסק הדין השופט אדם ציטט את שירו של יהודה עמיחי ז"ל "במקום בו אנחנו צודקים" וכתב כי "גם אם ההכרעה ניתנת על פי הדין, נראה כי מדובר בהכרעה שהיא כמעט בגדר שטח קשה ורמוס, שלא יצמחו בו פרחים באביב". בסופו של דבר הוא המליץ לשני החברים להשליך את פסק הדין "הצודק" לאשפה, וליישב את הסכסוך בהתבסס על החברות המיוחדת וארוכת השנים ביניהם.
- ב"כ התובע: עו"ד מקרקעין, שלומי שלום
- ב"כ הנתבע: עו"ד אשר חפוטה
עו"ד ליאור ברקנפלד
עוסק/ת ב-
מקרקעין ונדל"ן
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין