לאחר שניתחה את יחסי הצדדים, השכר, תנאי העבודה ושעות העבודה, שופטת בית הדין לעבודה שוכנעה כי כל הסממנים מצביעים על כך שהפלסטיני הועסק כעובד לכל דבר ועניין.
בית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב קיבלה חלקית את תביעתו של תושב הרשות הפלסטינית, שתבע זכויות סוציאליות בגין עבודות בנייה ושיפוצים שביצע בביתו של ישראלי תושב ראש העין. הנתבע טען כי התובע היה קבלן עצמאי, אולם השופטת שרה מאירי השתכנעה שבין הצדדים התקיימו יחסי עובד-מעביד.
בין השנים 2014-2016 ביצע התובע עבודות בניין ושיפוצים עבור הנתבע, בעיקר בביתו וככל הנראה גם במקומות נוספים. העבודה בוצעה בדרך כלל במתכונת של 22 יום בחודש, והנתבע לא ניהל פנקס עבודה ולא שילם לתובע זכויות סוציאליות. לדברי התובע, לא נמסר לו הסכם עבודה או הודעה על תנאי עבודתו.
כמו כן, התובע טען כי יום אחד פוטר במפתיע. בתביעתו הוא עתר לתשלום זכויותיו כעובד על פי צו ההרחבה החל על עובדים בענף הבנייה – בהן הוצאות נסיעה, דמי חופשה, דמי חגים, פיצויי פיטורים, קרן השתלמות ועוד.
מנגד, הנתבע טען כי בין הצדדים לא התקיימו יחסי עבודה. בהקשר זה הוא טען כי קיבל היתר להעסיק קבלנים פלסטינים ולהוציא עבורם אישור כניסה ועובודה כאילו היה מעסיקם – אישר שגם אנשים פרטיים הבונים את ביתם יכולים להוציא לקבלנים.
הנתבע הוסיף בין היתר כי לא יכול היה לפקח על עבודתו של התובע, שכן אינו מבין בבנייה, ואף טען כי שכרו של התובע היה גבוה באופן משמעותי משכר של עובד, כאשר קיבל 250 שקל ליום, דבר המגלם את היותו קבלן עצמאי.
עוד הוא טען כי העסיק מפקח בנייה, אך לא היה מנהל עבודה שאמור להפעיל עובדים.
היה כפוף לאחרים
לאחר שניתחה את הראיות והעדויות השופטת מאירי קבעה כי "תקיימים סממנים רבים המצביעים על קיום יחסי עבודה, ובין היתר עבודה בחצרי המשתמש, בציוד המשתמש, פיקוח על ידי עובדיו של המשתמש והשתלבות העובד במקום העבודה של המשתמש".
מעבר לכך השופטת ציינה כי התובע היה כאחד מעוד כמה פועלים אחרים, ולא הוכח כי הוא מנהל עסק עצמאי משלו כ"גורם חיצוני". בין היתר, השופטת הצביעה על כך שהתובע היה כפוף לנתבע או למפקח הבנייה מטעמו, שנתן הוראות והנחיות עבודה, עבד במסגרת שעות קבועה וחתם על נוכחות בעבודה עבור כל יום עבודה.
יתרה מכך, השופטת הוסיפה כי שכר של 250 שקל ליום עבודה, אינו משקף שכר קבלני. "שכר זה אינו עולה במידה רבה על שכר המינימום הקבוע בצווי ההרחבה בענף הבנייה. יתר על כן, אין בפנינו ראייה כלשהי לעבודתו כקבלן ולמצער, אף לא 'להסכמה' כי יעבוד כקבלן", כתבה.
לאחר שניתחה את הזכויות המגיעות לתובע כעובד על פי צו ההחרבה בענף הבנייה, השופטת הורתה לנתבע לשלם לו כ-11,000 שקל. יש לציין כי חלק לא מבוטל ממרכיבי התביעה נדחו, למשל כאשר השופטת לא שוכנעה כי התובע פוטר או עבד בשעות נוספות. לנוכח תוצאה זו, הנתבע חויב בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 1,000 שקל (סכום יחסית נמוך).
בתוך כך נדחתה תביעה נגדית שהגיש הנתבע, בה טען כי התובע חייב לו כסף על הלוואות או מקדמות שכר. השופטת קבעה כי הנתבע לא הציג אך מסמך או תיעוד אותנטי ומשכנע של הלוואה או כספים שנתן לנתבע.
- ב"כ התובע: עו"ד שאדי יונס
- ב"כ הנתבע: עו"ד ליאור חברון
עו"ד דוד סער
עוסק/ת ב-
דיני עבודה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין