בית המשפט למשפחה בבאר שבע דחה לאחרונה את טענת האישה כי חמותה התכוונה לתת לה חצי מהמשק המשפחתי במתנה. עם זאת, נקבע כי הבית שנבנה בשטחו הוא נכס משותף לכל דבר ועניין.
בני הזוג התגרשו בשנת 2013 בחלוף 13 שנות נישואים. השניים חיו לאורך השנים במשק באזור הדרום, שהיה שייך לאביו של הבעל, ולאחר מכן לאמו. 4 שנים לפני שהשניים נישאו העבירה האם את המשק לבנה, ולימים הלכה לעולמה.
כשבני הזוג התגרשו הם הסדירו את כל ענייניהם בהסכם גירושים אולם הותירו את שאלת הזכויות במשק להכרעתו של בית המשפט.
בתביעה המקורית שהגישה האישה לבית המשפט לענייני משפחה בבאר שבע במרס 2014 היא עתרה למחצית הזכויות במשק אולם בסופו של דבר ביקשה לקבל חצי משוויו הכספי, וזאת בשל העובדה כי המשק לא ניתן לחלוקה לפי ההסכמים עם רשות מקרקעי ישראל והסוכנות היהודית.
האישה טענה כי האם המנוחה התכוונה לתת את המשק לה ולבנה במשותף כנגד פירעון חוב שרבץ עליו באותה תקופה, ורק בסמוך לפרידה היא גילתה שהזכויות נרשמו לבסוף רק על שם בעלה.
האישה הפנתה, בין היתר, למסמכי הלוואת משכנתה שהיא ובעלה נטלו, לטענתה כדי לכסות את החוב. עוד היא טענה כי פרעה בשביל המהלך תכנית חיסכון של כ-30 אלף שקל.
האישה תיארה התנהלות כלכלית משותפת לחלוטין לאורך שנות הנישואין וסברה כי יש בכך כדי להעיד על זכויותיה במשק כולו, אלא שהנתבע טען מנגד כי לא ניתן לראות במשק כנכס שאפשר לחלק כמו דירת מגורים (כשמדובר בדירת מגורים שרשומה רק על שם אחד מבני הזוג, ניתן להכיר בה כנכס משותף בתנאים מסוימים, מה שמכונה "שיתוף ספציפי").
עוד הוא טען כי אין כל ראיה המעידה על כוונה לשתף את התובעת במשק, ולראיה גם אחרי שנרשם על שמו, כספי השכירות (המשק הושכר לחקלאים) הועברו, רובם ככולם, לאמו ולא לחשבון שלו ושל התובעת. לגבי החוב, לטענתו הוא ואחיו כיסו אותו עוד לפני הנישואים.
יש הבדל בין משק לבין דירה
פסק הדין ניתן בתביעה בתחילת החודש (מרס). השופט בן שלו קבע כי הראיות מעידות שהזכויות במשק שייכות אך ורק לנתבע. גם משום שלא ניתן לחלוק בהן בפועל, וגם משום שלא הוכח שהנתבע או אמו התכוונו לשתף את התובעת במשק כולו.
השופט ציין, למשל, כי הפעולות של לקיחת ההלוואה ופירעון החיסכון נעשו לצורך בניית הבית ולא למימון המשק או כיסוי חובותיו. גם העברת דמי השכירות לאם הנתבע מעידה על כך שהנתבע לא הראה איזושהי כוונה לחלוק בהם עם התובעת.
השופט הוסיף והסכים עם הנתבע כי להבדיל מהפסיקה לגבי דירות מגורים, כשמדובר במשק, הנטייה היא שלא לראות בו נכס משותף.
ואולם, השופט קבע כי התובעת כן זכאית לקבל חצי משווי הבית שנבנה על המשק ובו התגוררו בני הזוג לשעבר במשך כ-14 שנים יחד עם שלושת ילדיהם.
הבית, בניגוד למשק, היה נכס משותף לחלוטין, קבע השופט שלו, ומנה שלל סיבות שתומכות במסקנתו, כמו העובדה שהתובעת השקיעה הון עצמי בבנייתו, נטלה יחד עם הנתבע את הלוואת המשכנתה, ושניהם ראו בו כבית משותף. מעבר לזה, אין לתובעת כל עתודה כלכלית אחרת.
לפיכך, השופט קבע כי יש לערוך שמאות לצורך חישוב זכויותיה של התובעת, ולא חייב בהוצאות משפט.
- ב"כ התובעת: עו"ד ד. מלכיאלי, עו"ד צ. פנקס
- ב"כ הנתבע: עו"ד כ. מזוז
עו"ד חגית אפרתי
עוסק/ת ב-
דיני משפחה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין