הבעל לשעבר התיר לגרושתו להמשיך לגור בנכס עם בנותיו, אך לאחר שהעביר את זכויותיו לאביו, זה תבע את סילוקה משום שפגעה בכבודו. התביעה התקבלה בכפוף לכך שישלם לה 30 אלף שקל עבור השקעותיה בתחזוקת הבית.
בית המשפט למשפחה בנצרת קיבל לאחרונה תביעת פינוי שהגיש חם נגד כלתו לשעבר ומנגד דחה את תביעתה לחצי מהזכויות הקנייניות בבית. השופטת ג'מילה ג'בארין כליפה קבעה כי האישה – המתגוררת בבית חמהּ באין מפריע יותר מעשור מאז גירושיה מבנו – לא הוכיחה שהבית הובטח לה במתנה או שמגיעות לה זכויות מכוח הנישואים. נקבע כי כל שהיה לאישה הוא רשות מגורים שהסתיימה, והיא זכאית ל-30 אלף שקל בלבד על השקעות מינוריות בתחזוקת הנכס.
הבית נבנה על ידי החם באחד הכפרים בצפון הארץ, והועבר לבנו במתנה שש שנים לפני שהתחתן. הבן ואשתו גידלו בו במשך כעשור את שלוש בנותיהם עד שב-2007 התגרשו.
באותה תקופה הבעל אפשר לגרושתו ולבנותיו להמשיך לגור בו בחינם אולם לימים, הוא החזיר לאביו את הבית, וב-2015 האב הגיש תביעה לסילוקן מהמקום עקב התנהלותן המחפירה כלפיו ופגיעה בכבודו. הכלה הגיבה בתביעה משלה לבעלות בחצי מהזכויות בנכס.
הכלה טענה כי העברת הבעלות לחמה הייתה "תרגיל שקוף ופסול" שנועד לנשל אותה מזכויותיה בנכס, זכויות שמוקנות לה מכוח נוהג ידוע במגזר הערבי שהבית מוענק לבני הזוג ביחד. האישה טענה כי החם אף הצהיר על זכויותיה בנכס במועד כריתת הנישואים.
מעבר לכך, לטענתה זכויותיה נובעות גם מעצם העובדה שהנכס שימש כבית המגורים של המשפחה והיא השקיעה יותר מ-200 אלף שקל בשיפוצו.
לא הביאה ראיות משמעותיות
השופטת ג'בארין כליפה הבהירה כי לפי חוק יחסי ממון הבית לא נחשב לנכס משותף משום שהבעל לשעבר קיבל אותו לפני הנישואים ובמתנה. כדי לקבוע בכל זאת שיתוף בבית, הוסיפה, היה על האישה להוכיח שבעלה – שהיה בזמנו בעל הנכס – אכן התכוון לשתף אותה בזכויותיו.
בהקשר זה השופטת הבהירה כי המגורים הממושכים בבית לא מספיקים והאישה אף לא הוכיחה כי השקיעה סכומים חריגים בשיפוץ. לכל היותר, השופטת התרשמה כי האישה הוציאה מדי פעם כספים לתחזוקה שוטפת, שמטבע הדברים נדרשת במהלך החיים, ובהערכה גסה מדובר ב-30 אלף שקל לכל היותר.
גם טענת האישה כי חמה לשעבר הבטיח לה את הבית במתנה נדחתה. ראשית, חוק המקרקעין וחוק המתנה מחייבים שהענקת נכס נדל"ן תלווה במסמך כתוב. השופטת הוסיפה כי גם אם הייתה מקלה עם האישה הרי שלא הוצגו בפניה ראיות מחזקות לקיומו של הסכם בעל-פה בנושא.
למעשה, השופטת קיבלה את עדויות החם ובנו כי הזכות היחידה שניתנה לאישה היא להתגורר בבית יחד עם בעלה, ותו לא. בתוך כך השופטת ציינה כי האישה לא הוכיחה את קיומו של הנוהג ה"ידוע" במגזר הערבי בראיות או עדויות כלשהן.
לבסוף, השופטת קבעה כי כל שניתן לאישה היא רשות מגורים זמנית להמשיך לגור בדירה גם אחרי הגירושים. מאחר שבעל הזכויות הנוכחי – החם לשעבר – הביע באופן חד-משמעי כי הרשות הסתיימה בעקבות הסכסוך המשפחתי החריף והפגיעה בכבודו, הרי שהאישה צריכה להתפנות.
לפיכך, תביעת החם התקבלה ואילו תביעת הכלה לשעבר נדחתה. נקבע כי עליה לעזוב את הבית 60 יום מרגע שישולמו לה 30 אלף שקל עבור השקעותיה המשוערות. האישה חויבה בהוצאות משפט של 5,000 שקל.
- שמות באי הכוח לא צוינו בפסק הדין
עו"ד יוסי גרצ'יקוב
עוסק/ת ב-
דיני משפחה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין