פסק דין שניתן באחרונה בבית הדין לעבודה בתל אביב קיבל חלקית תביעתה של אם שטענה כי עם שובה מחופשת הלידה הועברה ממקום למקום עד שפוטרה בעקבות ההורות. הבנק: "לא עמדה ביעדים".
במאי 2010 העובדת החלה לעבוד באחד מסניפי בנק המזרחי בחולון, במתכונות "ניסיון" לתקופה של 36 חודשים. במהלך 3 השנים בהן עבדה, בוצעו לעובדת שיחות משוב, מבחנים ומנהליה מילאו "טפסי הערכת עובד" לגביה, מפעם לפעם.
בארבעת הטפסים שמולאו, נכתבו הערכות חיוביות על העובדת, לצד ביקורת על הישגיה ועל אי עמידה ביעדים שנקבעו לה. בסוף אוקטובר 2012 ובשעה טובה, יצאה העובדת לחופשת לידה, ועם שובה, בפברואר 2013 קיבלה זימון לשימוע לפני פיטורים.
השימוע התקיים כחודש לאחר מכן ובנוכחות עורך דינה של העובדת. בשימוע העובדת טענה כי לא ניתנה לה הזדמנות אמתית להוכיח את עצמה בשובה מחופשת הלידה, אולם למרות טיעוניה, היא פוטרה בראשית מאי.
בתביעה שהגישה העובדת המפוטרת נגד הבנק בסמוך לפיטוריה טענותיה העיקריות היו כי זומנה לשימוע ב"תקופה המוגנת" (60 הימים הראשונים לחזרתה מחופשת הלידה שבהם החוק אוסר על פיטורים), וכי פיטוריה נבעו רק בשל הפיכתה לאם.
כמו כן היא טענה כי הבנק נהג בניגוד לחוק, כאשר בחר להשאיר את ממלאת המקום שלה בעמדתה הקבועה, ואילו אותה הזיזו ממקום למקום, ובשלב מסוים היא אף ישבה מתחת לגרם מדרגות.
התחצפה למנהלים
הנתבעת הציגה בבית המשפט את כל ההערכות שנכתבו בעניינה של התובעת, המוכיחות לשיטתה, כי הפיטורים נבעו מהישגיה הנמוכים והתנהלות שלא תאמה את הלך הרוח בבנק. כך למשל, נטען כי התובעת התחצפה למנהל הסניף לאחר שנתן לקרובי משפחתה הצעה להלוואה בתנאים שלטעמה לא היו מספיק טובים. בנוסף, היא הסתכסכה עם עובדים אחרים ואף עם ספקים חיצוניים של הבנק.
לעניין העמדה בעבודה, הסבירה הנתבעת כי בלאו הכי התובעת ישבה בה רק כשלושה חודשים לפני חופשת הלידה והעבודה תחת גרם המדרגות בוצע רק למשך שלושה ימים.
אך השופטת קרן כהן לא קיבלה את הסברי הנתבעת. "העובדה המהותית היא שלפני היציאה לחופשת לידה הייתה לתובעת עמדה קבועה ואילו לאחר שובה נלקחה ממנה העמדה והושארה לעובדת שהחליפה אותה, ללא הסבר ענייני", כתבה ופסקה כי הנתבעת עברה על החוק בעניין זה.
ואולם, בכל הקשור לפיטורים עצמם העדיפה השופטת את הסבריה של הנתבעת שהצליחה להוכיח כי התובעת לא פוטרה בתקופה המוגנת וכי סיבת פיטוריה הייתה לגיטימית: תפקוד שאינו משביע רצון, מקצועית וחברתית. השופטת ציינה כי כל שהוכח הוא שהתובעת קיבלה זימון לשימוע בתקופה המוגנת אולם "האיסור הקבוע בחוק עבודת נשים הוא איסור לפטר עובדת ב'תקופה המוגנת'. החוק אינו אוסר על זימון עובדת לשימוע במהלך 'התקופה המוגנת'".
התובעת ביקשה פיצויים בסך 50 אלף שקל בגין החזרתה לעמדה שונה בשובה מחופשת הלידה, אולם השופטת פסקה לה פיצויים בסך כ-14 אלף שקל, והוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כ-6,000 שקל.
- ב"כ התובעת:עו"ד שרון טייץ
- ב"כ הנתבעת: עו"ד דוד משה
עו"ד חיים דויטש
עוסק/ת ב-
דיני עבודה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין