אלמנתו של המנוח וארבעת ילדיו מצאו במכנסיו שיקים עליהם חתומים הרוצח שלו ואשתו, והגישו תביעה להחזר חובות של מיליון שקל. השופטת השתכנעה באופן חלקי בחבותם של השניים.
בית משפט השלום בתל-אביב קיבל חלקית תביעתם של בני משפחת אדם שנרצח ב-2014 על ידי חבר שהיה חייב לו כסף. השופטת הדס פלד אמנם קבעה כי התובעים לא הוכיחו חלק ניכר מתביעתם, אולם חוב מסוים של הרוצח כן הוכח, ונפסק לזכותם החזר בסך של 300,000 שקל.
המנוח עסק בין השאר במתן הלוואות וניכיון שיקים. הוא והנתבע קיימו מערכת יחסים חברית ועסקית, במסגרתה הנתבע קיבל הלוואה מהמנוח בסכום שנוי במחלוקת.
בשנת 2015, הנתבע הורשע ברצח המנוח ונדון למאסר עולם, כאשר ביהמ"ש קבע כי הרקע לרצח היה החוב של הנתבע. זמן קצר אחרי הרצח אחד מבניו של המנוח מצא בכיסי מכנסיו תשעה שיקים – שבעה מהם בחתימת הנתבע, ושניים מהם, בסך של 625,000 שקל, בחתימת אשתו.
בעקבות זאת הגישו אלמנת המנוח וארבעת ילדיו תביעה נגד הנתבע ואשתו להחזר חובות על סך של יותר ממיליון שקל.
עמדתם הייתה כי הם אוחזים בשיקים מעצם היותם יורשיו של המנוח, ולפיכך יש להם זכות לקבל את התמורה עבור חוב ההלוואה שלא כוסה.
הנתבעים טענו בין היתר כי ההמחאות ניתנו למנוח כביטחון בלבד לביצוע עסקת נדל"ן שלא יצאה לפועל, ולא ניתנה להם תמורה כלשהי עבורם.
לטענתם, התובעים לא הציגו אסמכתא כלשהי לקיומה של הלוואה, ולפיכך אינם "אוחזים כשורה" על פי פקודת השטרות, מה גם ששם הנפרע (המנוח) לא מצוין בשיקים. הנתבעת אף הוסיפה כי לא חתמה כערבה לשיק כלשהו וחתימותיה זויפו.
בתוך כך הנתבע הודה שקיבל הלוואה מהמנוח בסך 300,000 שקל. אולם לטענתו הוא החזיר אותה במלואה בפגישה שהתקיימה בינו לבין המנוח, בסמוך למועד הרצח.
אלא שהתובעים הגישו את הכרעת הדין בהליך הפלילי, שבה ביהמ"ש דחה את טענת הנתבע שלפיה החזיר את החוב.
לא הוכיחו עסקה
בנוגע לרוב ההמחאות, השופטת הדס פלד קבעה כי התובעים לא הצליחו להוכיח מה שנקרא "עסקת יסוד" בעגה המשפטית – כלומר קיומה של עסקה שבגינה נמסרה הלוואה בסכום ההמחאות.
בין היתר, השופטת ציינה כי התובעים לא יודעים עבור מה ניתנו השיקים, ולא הוצגה ראיה או עדות לגבי טיבה או היקפה של "עסקת היסוד". השופטת אף הזכירה שלמנוח לא היה חשבון בנק ולא הוצגו ראיות למקורות ששימשו אותו לצורך העמדת הלוואה של כמיליון שקל.
ואולם בנוגע לחוב על סך 300,000 שקל התוצאה הייתה שונה. השופטת פלד הסבירה כי הנתבע לא הביא ראיה לתמיכה בטענתו – הנוגדת את קביעת ביהמ"ש בהליך הפלילי – שלפיה החזיר את החוב, ולכן קבעה שהתובעים זכאים להשבת סכום זה.
כמו כן, השופטת השתכנעה שעדותה של הנתבעת הייתה מגמתית, וקיבלה את חוות דעתו של מומחה ביהמ"ש שהעריך שלא מדובר בחתימה מזויפת. לפיכך נקבע כי הנתבעת הייתה ערבה לחוב.
בסיכומו של דבר, הנתבעים חויבו לשלם לתובעים 300,000 שקל, בתוספת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 30,000 שקל.
עו"ד דוד גונן
עוסק/ת ב-
הוצאה לפועל
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין