שתי החברות ביטלו ב-2009 הסכמים מול חברה פרטית להפצת מיכלי גז לאחר שהאשימו את מנהלה במעורבות בגניבת רכב ובנסיעה בשטחים. תביעה שהגיש נגדן המנהל התקבלה באחרונה.
ב-2007 חתמה חברה פרטית להפצת מיכלי גז עם חברת הליסינג "ליסקאר" על הסכם להחכרת רכב איסוזו. שנתיים מאוחר יותר חתמה החברה על הסכם אחר מול חברת "דראל" (חברת בת של "ליסקאר") ושכרה ממנה רכב מסוג מאזדה.
באוקטובר 2009 נגנבה המאזדה כשעמדה ליד ביתו של עובד החברה בבית חנינא. העובד התקשר למרכז הבקרה של איתוראן ומאוחר יותר הרכב אותר בסיוע המשטרה והושב ל"דראל".
מאחר שבמערכת איתוראן לא התקבלה התראה בדבר גניבת הרכב הדבר העלה את חשדה של "דראל" שמנהל החברה או עובדו היו מעורבים בגניבה. הצדדים סיכמו על עריכת פוליגרף בו נמצא המנהל דובר אמת ואילו העובד נמצא דובר שקר.
בעקבות האירוע פנו "ליסקאר" ו"דראל" לאיתוראן. במסגרת זו התברר להן, בין היתר, כי האיסוזו - הרכב השני שהושכר - נסע בשטחי הרשות הפלסטינאית. בנסיבות אלה פעלה "ליסקאר" לביטול העסקה ולתפיסת הרכב.
בנובמבר 2009 קיבל מנהל החברה מכתב מחברות הליסינג בו הן הודיעו לו על ביטול ההסכמים. בתגובה הוא הגיש נגדן תביעת פיצויים בה טען שהביטול נעשה ללא הצדקה ומהווה הפרת הסכם. עוד לטענתו, הפצת החשדות בעניין הגניבה מחברת "דראל" לחברת "ליסקאר" מהווה לשון הרע. לבסוף דרש המנהל פיצוי על עגמת הנפש שגרמו לו האירועים.
הנתבעות מצדן טענו שהתובע הוא שהפר את ההסכמים. הן הוסיפו שאין בסיס לחייב אותן בגין לשון הרע שכן החשדות בעניין הגניבה לא הופצו לאנשים חיצוניים.
שאלות שנותרו פתוחות
אך השופטת עידית וינברגר מבית משפט השלום בחיפה קבעה שהנתבעות לא הוכיחו את החשדות בעניין הגניבה כך שלא היה בסיס לביטול ההסכמים מצידן.
לדבריה, עדותו של קצין ביטחון באיתוראן שהעיד מטעם הנתבעות לא נתנה מענה לשאלות מהותיות כמו מה המשמעות הטכנית של אי קבלת התראה על גניבת הרכב והאם ניתן לנתק ידנית את המערכת כדי למנוע את ההתראה.
בנוסף, מהתדפיסים שהגיש הקצין לא ניתן ללמוד שהמקומות בהם אותר האיסוזו נמצאים בתחומי הרשות. בהקשר זה ציינה השופטת שההסכם בין הצדדים התיר לחברה להשתמש ברכב גם ב"שטחים המוחזקים על ידי צה"ל" כשאין הגדרה מדויקת מהם אותם שטחים. לדבריה, הנתבעות לא הוכיחו מה היה המיקום המדויק של הכפרים בהם נסע רכב האיסוזו והאם מדובר בשטחי A או B כך שלא ניתן לקבוע שהתובע הפר את ההסכם.
בנסיבות אלה קבעה השופטת שהחברה ומנהלה זכאים לפיצוי על הפרת ההסכמים בסך כולל של 83,575 שקל. בנוסף חייבה השופטת את הנתבעות בפיצוי של 10,000 שקל על עגמת הנפש שנגרמה למנהל.
עם זאת, תביעת הדיבה נדחתה לאחר שהשופטת קבעה שהעברת החשדות בעניין הגניבה מ"דראל" ל"ליסקאר" אינה מהווה "פרסום" שכן מדובר בחברות שלובות הפועלות מאותם משרדים.
הנתבעות חויבו בשכ"ט עו"ד של 17,550 שקל ובהוצאות.
- ב"כ התובעים: עו"ד ניר גורן
- ב"כ הנתבעות: עו"ד מיכאל עצמון ואח'
עו"ד יוסף אלברק
עוסק/ת ב-
דיני חוזים
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין