בתביעה טענה אחותו של הבעל כי הוא ואשתו – שמנהלים היום הליכי גירושין – לוו ממנה מאות אלפי שקלים כדי לרכוש דירה ולא החזירו. טענת האישה כי גיסתה העשירה העניקה להם את הכספים במתנה – נדחתה.
בית המשפט למשפחה חייב לאחרונה בני זוג פרודים להחזיר לאחות הבעל כ-900 אלף שקל שקיבלו כהלוואה לצורך רכישת דירה. האישה אמנם ניסתה לטעון שהיא לא חייבת לגיסתה דבר, אם משום שמדובר במתנה ואם מאחר שרק בעלה חתם על הסכם ההלוואה, אלא שגרסתה קרסה לנוכח ראיות המובהקות להעברת הכספים והעובדה שכיום היא נהנית מחצי מהזכויות בדירה.
בתביעה שהגישה האחות באמצעות עו"ד רות דיין-וולפנר ב-2014, נטען כי בין השנים 1994-2013 היא העבירה לבני הזוג כ-1.4 מיליון שקל לצורך רכישת דירה, וקיבלה חזרה סכום פעוט של 79,000 שקל בלבד.
היא הציגה הסכם הלוואה מ-1999 שבו התחייבו בני הזוג להחזיר לה בתוך 15 שנים כמיליון שקל שתעניק להם לצורך רכישת דירה. בפועל היא טענה כי העבירה לבני הזוג יותר ממה שהתחייבה.
האישה-הנתבעת, שיוצגה על ידי עו"ד ד"ר יאיר שיבר, הכחישה את האמור בתביעה וטענה כי מדובר בחלק ממסע ההתעללות של בעלה ומשפחתו במסגרת הליכי הגירושים.
בהקשר זה היא טענה כי הסכם ההלוואה שהציגה התובעת נחתם "למראית עין" ואינו מציג את המציאות כהווייתה.
בפועל, לדבריה התובעת – אישה עשירה מאוד – העניקה לה ולבעלה מתנה בדיוק כפי שנהגה לעזור לבני משפחתה אחרים ולתרום לארגונים שונים.
טענה נוספת שהעלתה הייתה כי היא עצמה מעולם לא חתמה על ההסכם ולכן הוא לא חל עליה.
לעומתה עו"ד דן נובהארי תמך בשם אחי התובעת (הנתבע) בטענותיה של אחותו והבהיר כי ההלוואה ניתנה לו ולאשתו ביחד – בידיעתה ובהסכמתה.
נהנית מהדירה לא?
השופטת שפרה גליק קבעה כי הראיות בתיק כמו גם גרסתה המהימנה של התובעת שכנעו אותה כי אכן הלוותה לבני הזוג כ-990 אלף שקל לצורך רכישת דירה.
השופטת הפנתה להסכם ההלוואה וקבעה כי לשיטתה הוא שיקף בדיוק את הסיכום עם הנתבעת ובעלה, בין היתר לנוכח העובדה שהתובעת הציגה אסמכתאות על העברת כספים לחברת הבנייה שבנתה את דירתם בסמוך לחתימתו.
השופטת הבהירה עוד כי "אין בעובדה כי התובעת אישה אמידה וכי הינה נוהגת לעזור לארגונים שונים, כדי לתמוך בטענת הנתבעת שניתן לה ולנתבע מאת התובעים סכום של מיליון וחצי ₪ כמתנה".
מלבד זאת, השופטת ציינה כי הנתבעת לא הציגה כל ראיה אובייקטיבית שמאששת את טענתה שמדובר במתנה.
לבסוף השופטת קבעה כי העובדה שהנתבעת לא חתומה על ההסכם אינה גורעת מחובתה להחזיר את כספי ההלוואה.
"השיתוף בזכויות בדירה חייב להיות מלווה גם באחריות מקבילה לחובות. הכרה זו נובעת מדרישת הצדק. הנתבעת הנהנית מהזכויות בדירה חייבת לשאת גם בעול החובות שנעשו כתוצאה מרכישת הדירה", סיכמה השופטת את החלטתה.
משכך נקבע כי שני הנתבעים צריכים להחזיר לתובעת את ההלוואה שניתנה בקיזוז הכספים שהוחזרו. בהתאם לכך, חויב כל אחד מהם לשלם לה כ-455 אלף שקל בצירוף הפרשי ריבית והצמדה.
הנתבעים חויבו בהוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד של 25,000 שקל.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין