תבעה זכויות בדירת בן זוגה לשעבר. ביהמ"ש: הוא לא התכוון לתת

נקבע כי העובדה שבני הזוג חיו בדירה במשך שנים כידועים בציבור וניהלו משק בית משותף אינה מעידה על כוונת שיתוף בבית המגורים

בית המשפט המחוזי בחיפה דחה לאחרונה ערעור של אישה על פסק דין שקבע כי אין לה זכויות בדירה של בן הזוג שלה לשעבר, אף שהשניים התגוררו בה יחד 13 שנים. היא טענה שחזקת השיתוף חלה עליהם מכוח היותם ידועים בציבור שניהלו משק בית משותף. הרכב של שלושה שופטים דחה פה אחד את הטענה וקבע כי היא לא הוכיחה שהייתה כוונת שיתוף בנכס.

ביולי 2021 דחה בית המשפט לענייני משפחה בחיפה את תביעת האישה לסעד הצהרתי לפיו יש לה זכויות בדירה. 

בפסד הדין צויין כי הצדדים, בשנות ה-70 לחייהם, חיו כידועים בציבור במשך 13 שנים בביתו של בן הזוג, שנרכש מכספו בלבד ונרשם על שמו. בבעלות האישה היו שתי דירות ורכב משלה.

בית המשפט למשפחה התרשם כי במהלך חייהם המשותפים, השניים התנהלו בהפרדה רכושית מוחלטת. היו להם חשבונות בנק נפרדים, לכל אחד מהם הייתה הכנסה משלו, בין היתר מעבודה ופנסיה, והם לא שיתפו אחד את השני בהכנסות. 

בנסיבות אלה הגיע בית המשפט למסקנה שהאישה ידעה היטב שההפרדה הרכושית הזו חלה גם על ביתו של בן הזוג והיה לה ברור שאין לה זכויות בו, בדיוק כמו שלו אין זכויות בדירות שבבעלותה.

בערעור שהגישה לבית המשפט המחוזי הפנתה המערערת להלכות הנוגעות לחזקת השיתוף בין בני זוג נשואים וטענה שמכיוון שהם היו ידועים בציבור וניהלו משק בית משותף, יש להחיל עליהם את חזקת השיתוף. המשיב כמובן התנגד.

התעלמה מעתידו

השופט אריה נאמן, שכתב את פסק הדין של בית המשפט המחוזי, הסביר כי בית המשפט למשפחה הוא זה שהתרשם מהראיות, המסמכים והעדויות ועל פיהן הכריע. לכן, על ערכאת הערעור להתערב בקביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית רק במקרים חריגים וקיצוניים, ומקרה זה לא נכלל באותם מקרים.

השופט הוסיף כי כשמדובר בידועים בציבור, להבדיל מבני זוג נשואים, הלכת השיתוף לא חלה כ"חזקה" אלא כאפשרות בלבד, ועל בן הזוג שטוען כי יש להחיל אותה להוכיח כי הייתה כוונת שיתוף.

הוא קבע כי בהינתן הקביעות העובדתיות בדבר הפרדה רכושית והתרשמותו של בית המשפט למשפחה שבזמן אמת המערערת לא ראתה את הבית כרכוש משותף, המסקנה שהלכת השיתוף לא חלה במקרה זה צודקת.

השופט ציין שיש טעם לפגם ברצונה של המערערת שהמשיב יחלוק איתה את דירתו, שעה שהיא שומרת לעצמה את שתי דירותיה כ"ביטחון לעתיד ולעת זיקנה" (כך לדבריה), ומתעלמת מהביטחון לעתיד של המשיב.  

השופטת אספרנצה אלון ואב בית הדין חננאל שרעבי הצטרפו לפסק הדין והערעור נדחה.

המערערת חויבה בהוצאות המשיב בסך 15,000 שקל.

• ב"כ המערערת: עו"ד רענן כספי
• ב"כ המשיב: עוה"ד חלי בן ברוך ועו"ד רועי קרן

בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין