ביהמ"ש לתעבורה בת"א זיכה אישה שהואשמה בכך שהתירה לבנה לנהוג ללא רישיון בקטנוע שהיה רשום על שמה. האישה טענה כי בנה רימה אותה. השופט נותר עם ספקות שהובילו לזיכוי.
לפני כשנתיים הוגש כתב אישום נגד אישה, בו יוחסה לה עבירה של התרת נהיגה לבלתי מורשה, זאת לאחר שבנה נתפס נוהג על קטנוע ללא רישיון וללא ביטוח, ואף הורשע בגין מעשה זה. אחד התנאים להרשעה בעבירת התרת נהיגה לבלתי מורשה, הוא שהרכב יהיה רשום על שם המתיר, וכן מחשבה פלילית – מה שנקרא "יסוד נפשי" – מודעות לכל רכיבי העבירה.
האם-הנאשמת טענה כי סברה שהקטנוע רשום על שם בנה. לטענתה, הוא הוליך אותה שולל בכך שרשם על שמה את הקטנוע ללא ידיעתה.
לדבריה, היא נמנעה מלהגיש נגדו תלונה במשטרה על מנת שלא לסבכו. גרסה זו זכתה לתמיכה על ידי הבן, שהעיד כי זייף את חתימת אמו ועשה שימוש בתעודת הזהות שלה, אותה קיבל בתואנת שווא של צורכי עבודה, על מנת לרשום את הקטנוע על שמה.
הנאשמת הכחישה דברים שאמרה לכאורה לשוטר ששוחח איתה בטלפון וציין כי "שאלתי היכן הקטנוע שלה היא מסרה לי שהוא אצל בנה דניאל. שאלתי אם היא יודעת שאין לו רישיון נהיגה והיא אמרה שהיא גילתה רק הבוקר שאין לו רישיון ועדיין נתנה לו את הקטנוע, הוא היה צריך להגיע לעבודה".
מנגד, המדינה טענה בין היתר כי העובדה שהבן קיבל מהנאשמת את תעודת הזהות על מנת לבטח את האופנוע, מלמדת על כך שהיא ידעה שהאופנוע רשום על שמה, שאם לא כן – מדוע הייתה צריכה למסור את תעודת הזהות שלה לצורך עריכת ביטוח על שמו של הבן, שהחזיק תעודת זהות משל עצמו?
"גובל בניחוש"
"החלטתי לזכות את הנאשמת מן המיוחס לה וזאת מחמת הספק בנוגע לידיעתה אודות היותה הבעלים הרשום של הקטנוע", הכריע השופט דן סעדון.
בעיקרו של דבר, השופט החליט לזכות בשל ספק בנוגע לשאלה האם הנאשמת ידעה שהאופנוע רשום על שמה, ובהיעדר מודעות לכך, ממילא אין לה את האפשרות "להתיר" שימוש בו לאחר.
בנקודה זו השופט הגיע לשתי מסקנות: האחת, משקלם של הדברים שמסרה הנאשמת לשוטר ששוחח איתה בטלפון בנוגע להודאתה בבעלות על הקטנוע הוא נמוך ביותר, שכן השוטר לא רשם את השעה בה נערכה השיחה ואת שעת עריכת התרשומת בעקבותיה, מה גם שדו"ח הפעולה שלו נרשם בגוף שלישי ולא בגוף ראשון כנדרש.
המסקנה השנייה הייתה חדה עוד יותר: השופט קבע כי אמירה שנרשמה מפי הנאשמת בתום רישום ההזמנה לדין אינה קבילה כראיה, וזאת בשל הפגיעה בזכותה של להליך הוגן, שכן באותו זמן, הנאשמת הגיעה לתחנה ונחקרה בתור חשודה – סטטוס שונה לגמרי מזה שבו הייתה לפני כן בשיחת הטלפון – אולם השוטרים לא טרחו ליידע אותה בדבר זכויותיה כגון הזכות לשמור על שתיקה והזכות להתייעץ עם עורך דין.
השופט הוסיף כי העובדה שהבן תמך בגרסת הנאשמת – בניגוד לאינטרס הברור שלו שלא להפליל עצמו בעבירות חמורות – מחזקת את גרסתה.
כמו כן, השופט דחה את גישתה נטולת הספקות של המדינה בנוגע להתנהלות מול חברת הביטוח, וציין כי ייתכן שהנאשמת חשבה שחברת הביטוח זקוקה לתעודת הזהות שלה, כאמו, בשל גילו הצעיר, ולאו דווקא משום שהקטנוע רשום על שמה. "כך או כך", כתב השופט, "משלא נשאלה הנאשמת דבר לעניין זה כל ניסיון לקבוע את הלך הנפש שלה באותה עת גובל בניחוש".
עו"ד סמאח סעדי
עוסק/ת ב-
תעבורה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין