התקבלה תביעה לפינוי דיירת מוגנת לצורך הקמת מלון בירושלים

ה"דיירת" – חנות לממכר מוצרי שיער הממוקמת בסמוך לכיכר ציון – תפוצה ב-3.4 מיליון שקל מיזמית הבנייה של המלון

חברה שמפעילה חנות בשכירות מוגנת ברחוב החבצלת בירושלים מאז תחילת שנות השבעים תיאלץ להתפנות משם לצורך הקמת בית מלון – כך קבע לאחרונה בית משפט השלום בירושלים. השופט אוהד גורדון קבע שהחברה האמונה על בניית המלון ביססה עילה לפינוי החברה ומכאן שהיא זכאית לפנותה מהבניין בכפוף לפיצוי. בפסק הדין המשלים שניתן על ידי השופטת עדי בר-טל נקבע שגובה הפיצוי יהיה כ-3.4 מיליון שקל.

הנתבעת היא דיירת מוגנת בחנות לממכר מוצרי שיער שפועלת ברחוב חבצלת 4 בירושלים, בהתאם לחוזה שכירות מוגנת משנת 1971. לפני כ-3 וחצי שנים הוגשה נגדה תביעת הפינוי באמצעות חברת "פאי סיאם", שמתכננת להקים מלון באזור תוך הריסת המבנה בו מצויה החנות.

לטענת התובעת, היא מחזיקה בהיתרים לביצוע העבודות שכוללות בין היתר את הריסת החנות ומשכך עומדת לה הזכות לפנות את הנתבעת בהתאם לעילות הפינוי המנויות בחוק הגנת הדייר. התובעת סיפרה כי הנתבעת סירבה לבקשתה להתפנות מהחנות ולכן פנתה לבית המשפט על מנת לכפות עליה את הפינוי תוך הסדרת פיצוי כספי.

מנגד טענה הנתבעת כי על התובעת להעמיד לה סידור חלופי ולא כסף. לדבריה, היא מסכימה לעבור לחנות מקבילה באותו רחוב (החבצלת) שכן מדובר במוקד עיסוק בתחום פעילותה – מכירת מוצרים לשיער.

בפברואר 2022 ניתן פסק הדין החלקי אשר קיבל את תביעת הפינוי וזאת כנגד סידור כספי לנתבעת. בפסק הדין נכתב, בין היתר, כי התובעת ("פאי סיאם") קיבלה היתר בניה לפרויקט הקמת המלון, שמצריך בין השאר להרוס את חנות הנתבעת ולחבר שני מבנים באמצעות גשר.

השופט גורדון נימק שהתנהלות הנתבעת בתיק – אשר עמדה על כך שיינתן לה נכס חלופי דווקא ברחוב החבצלת – עולה כדי סירוב בלתי סביר ופוטרת את התובעת מהעמדת סידור חלוף. בסופו של יום השופט מינה שמאי לצורך הערכת דמי הפינוי שישולמו לנתבעת והתיק עבר לניהולה של השופטת בר-טל.

הנתבעת אינה קיוסק

השופטת כתבה כי השמאי מטעם בית המשפט העמיד את דמי הפינוי שעל התובעת לשלם לנתבעת על כ-2.9 מיליון שקל. הנתבעת, שנראה כי טרם השלימה עם רוע הגזירה, בחרה לתקוף את חוות דעת המומחה. לטענתה יש לפסול את חוות הדעת בשל מספר טעמים.

כך למשל, הנתבעת טענה שהמומחה נתן בעבר חוות דעת לדייר מוגן שהחזיק קיוסק בנכס הנמצא בסמוך לחנות. בהתאם לאותה חוות דעת העריך המומחה מ"ר בקיוסק בשווי פי 1.5 ממ"ר בחנות. על פי הנטען מדובר בהפרש בלתי סביר שכן מדובר בנכסים בעלי מאפיינים דומים.

השופטת דחתה את הטענה. היא כתבה שהנתבעת החליטה בחוסר תום לב להטיל דופי במומחה בית המשפט ללא בסיס. "נכס המשמש כקיוסק שונה מנכס המשמש למכירת תמרוקים ומוצרי שיער", הדגישה השופטת. עוד היא ציינה שלקיוסק התאפשר להוציא שולחנות וכיסאות לרחוב, ובנוסף מדובר בעסק הנושק לכיכר ציון ללא תנועת רכבים – מאפיינים המעלים את שוויו ביחס לחנות של הנתבעת.

השופטת הוסיפה שפסילת חוות דעת של מומחה בית משפט תיעשה במקרים חריגים בלבד, וזה לא המקרה. בנסיבות אלה היא אימצה את מסקנות המומחה במלואן וקבעה שעל הנתבעת להתפנות מהחנות בעוד כחודש לכל המאוחר, וכי התובעת תשלם לה את הסכום שקבע המומחה בתוספת מע"מ, כלומר 3,394,046 שקל.

לא נפסקו הוצאות.

• ב"כ התובעת: עו"ד יוסף תוסיה כהן
• ב"כ הנתבעת: עו"ד עובדיה גבאי

בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין