מנהל בית חולים בנצרת שפוטר מעבודתו תבע מבית החולים, השייך לארגון צדקה, כ-6.6 מיליון שקל. בית הדין לעבודה קיבל חלק מזערי מטענותיו.
בפברואר 2012, אחרי 28 שנות עבודה, סיים מנהל בית החולים E.M.M.S שבנצרת את תפקידו, לטענתו לאחר שפוטר שלא כדין ובחוסר תום לב. בתביעה שהגיש נגד בית החולים לבית הדין האזורי לעבודה בנצרת הוא עתר לתשלום של כ-6.6 מיליון שקלים שכוללים זכויות שלטענתו מגיעות לו ופיצוי על הנזקים שנגרמו לו בשל פיטוריו.
לייעוץ בענייני דיני עבודה:
פנה לעו"ד דיני עבודה
בית החולים, מצידו, טען כי התובע הוא שהתפטר מתפקידו, ולא נפל כל פגם בהליכי סיום ההעסקה, מה גם שהוא קיבל את מלוא הזכויות להן היה זכאי ובכללן פיצויי פיטורים.
לטענתו, התובע הגיש מכתב התפטרות ב-2010 ומאז לא עבד בבית החולים. עם זאת, בשל דרישות שונות שהציב התובע, נוהל עמו משא ומתן שבמסגרתו נעשו מאמצים לאתר לו תפקיד חדש. אלא שבסופו של דבר, לאחר שהתעוררו חשדות באשר למעורבותו במעילה רחבת היקף שנחקרה באותו תקופה, פסקו המאמצים והעסקתו הסתיימה לחלוטין.
התובע טען כי מכתב ההתפטרות שהגיש בוטל על ידו כחודש לאחר מכן, מאחר שתנאיו לא התקבלו. לדבריו, הוא חזר בו במפורש מההתפטרות ובפועל המשיך לעבוד כ-18 חודשים נוספים, שבהם אף קיבל משכורת.
עוד לטענתו, לאחר שמשך את ההתפטרות כרת עמו בית החולים הסכם עבודה חדש, שלפיו העסקתו תימשך בתפקיד אחר - שייווצר במיוחד עבורו. מנגד, בית החולים עמד על כך שלא נכרת הסכם עבודה מחייב.
נגרמה עגמת נפש
השופטת אורית יעקבס קבעה כי מההתכתבות הענפה בין התובע לבעלי תפקיד בבית החולים עולה כי התובע ביטל את התפטרותו כדין, ובסופו של דבר פוטר.
השופטת קיבלה את גרסת התובע כי מכתב הפיטורים שהגיש בוטל משהתנאים שהציב בו לא קוימו. יתרה מזו, התובע הודיע על ביטול המכתב, הבהיר שימשיך להתייצב לעבודה ובית החולים גם המשיך לשלם לו שכר. העובדה שהתובע זומן לשימוע כשנתיים לאחר מכן, הוסיפה, מעידה שגם בית החולים לא ראה בהודעת ההתפטרות שלו כסוף פסוק.
כמו כן, השופטת קיבלה את גרסת התובע כי נכרת בינו לבין בית החולים הסכם עבודה חדש ומחייב, שלפיו ייבנה עבורו תפקיד חדש.
השופטת קבעה כי בסופו של דבר ביה"ח הפר הסכמה זו, אם כי לא בכוונת זדון או בחוסר תום לב, אלא לנוכח חוסר האמון שהתעורר לאחר גילויה של פרשת מעילה גדולה בבית החולים.
השופטת גם התייחסה לטענת התובע, לפיה ההתחייבות כללה הבטחה שיעבוד עד גיל פרישה, וקבעה כי עצם העובדה שהובטח לו תפקיד אינה מחייבת את בית החולים להמשיך להעסיקו, וכמו כל מעסיק, גם בית החולים היה רשאי לפטר את התובע.
ואולם, השופטת קבעה שהתובע זכאי לפיצוי – שבד"כ ממעטים לפסוק – על עגמת הנפש שנגרמה לו כתוצאה מהפרת חוזה העבודה. כמו כן, קבעה השופטת כי השימוע שנערך לתובע טרם פיטוריו לא נעשה כדין, וגם על כך הוא זכאי לפיצוי. יתר רכיבי התביעה נדחו.
בסופו של דבר חייבה השופטת את בית החולים לשלם לתובע פיצוי של 100 אלף שקל על עגמת נפש ו-140 אלף שקל על אי עריכת שימוע כדין. לנוכח הפער בין סכום העתק שתבע לעומת זה שקיבל, לא נפסקו הוצאות.
* עו"ד גיתי כהן עוסק בדיני עבודה ודיני משפחה.
** הכותב לא ייצג בתיק.
*** המידע המוצג במאמר זה הנו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין