חתנים נלהבים מתחייבים בכתובתם על סכומים מוגזמים ומופרכים כאות לעזות אהבתם. חלקם מזדעזעים לגלות ברגע האמת שהם נתבעים לשלם את המיליונים שהתחייבו להם, בנוסף לאיזון המשאבים וחלוקת הרכוש. עו"ד אביגיל שיינין על כתובות צנועות, שיצילו אתכם בעתיד.
הכתובה היא התחייבות חד-צדדית של הבעל כלפי האישה, שמטרתה להקשות עליו לגרשה בעל כורחה: כשהבעל יוזם גירושין או במקרה שהוא נפטר, משמשת הכתובה כפוליסת הביטוח של האישה ומספקת לה את הנחוץ לכלכלתה לפחות בשנה הראשונה לגירושין, עד שתינשא שנית. ולכן כשהאישה מפרקת את הנישואין - היא אינה זכאית לכתובתה.
הכתובה אינה מסמך סמלי כלל וכלל והיא משפיעה גם על יחסי הממון שבין בני הזוג. ביטוי מובהק לכך ניתן למצוא בפסק דין של בית המשפט העליון, שדן בתביעה של אלמנה לכתובתה מהעיזבון: הבעל חתם על כתובה בסך 3 מיליון שקל, כשבנוסף לה ערכו בני הזוג הסכם ממון, בו נקבעה הפרדה רכושית ביניהם ולאילו נכסים זכאית האישה. הבעל ערך גם צוואה, בה ביקש להעביר לאישה נכסים נוספים מעבר למה שקיבלה בהסכם הממון. בהסכם צוין, אגב, שהוא מבטל את תחולתו של חוק יחסי ממון על בני הזוג.
כשנפטר הבעל, קיבלה האישה מכוח הסכם הממון מחצית מהזכויות בשתי דירות יוקרתיות, מחצית מהכספים בחשבון הבנק המשותף ואת כספי הפיצויים שלו. על אף שהאישה קיבלה מיליונים, היא תבעה מהעיזבון את כתובתה בסך 3 מיליון שקל, כזכור, ובית המשפט העליון קבע, שעל אף הצוואה והסכם ממון, יש לשלם לאישה את כתובתה. כל עוד לא צוין במפורש בהסכם שנערך בין הצדדים שהאישה מוותרת על כתובתה, נקבע בפסק הדין, תוקפה של הכתובה שריר וקיים.
לא לכפל הזכויות?
אל מול הכתובה עומד חוק יחסי ממון, הרואה את בני הזוג כשני תורמים שווים למערכת הזוגית, ומורה להם לחלק את הרכוש שנצבר במהלך הנישואין כבין שני שותפים. המשמעות היא, שיתכנו מקרים בהם גבר שגירש את אשתו יעניק לה "כפל זכויות": גם את מחצית הרכוש שנצבר במהלך הנישואין וגם את כתובתה.
על המצב האבסורדי הזה עמד הרב דיכובסקי בפסיקותיו וקבע, כי "...הכתובה לא נועדה להעשיר את האישה הגרושה ולדלדל עד עפר את הבעל". לשיטתו, חתן סביר לא יסכים גם לחלק את נכסיו לפי החוק האזרחי וגם לשלם כתובה בסכום עתק.
בעיני רוב הפוסקים בבתי הדין הרבניים, חוק יחסי ממון חסר תוקף הלכתי ולכן, לשיטתם, אישה המחזיקה במחצית מהרכוש - מחזיקה בו בניגוד לדין תורה. משום כך השתרשה הדעה, כי במקרים בהם קיבלה הגרושה מחצית מהרכוש המשותף שנצבר במהלך הנישואין, בהתאם לחוק יחסי ממון, הבעל לא יחויב לשלם לה את עיקר הכתובה, התוספת והפיצויים, המגיעים לה על פי דין תורה. כלומר, בית הדין הרבני יקזז את הכתובה מהכספים שקיבלה האישה מתוקף הדין האזרחי.
במקרה של ביטול
למרות האמור, נשמעת לאחרונה דעה שונה ומעניינת: הרב היישריק טוען, כי יתכנו מקרים שבהם תקבל האישה כפל זכויות. לשיטתו, מתחת לחופה קיבל על עצמו הבעל שני הסכמים: הן את תחולתו של חוק יחסי ממון שיחול בעת גירושין, והן את תקפותה של הכתובה עת יגרש הוא את אשתו. כל עוד לא צוין באחד ההסכמים שהוא מבטל את השני - יהיו שניהם תקפים.
התביעות המשפחתיות הרבות המוגשות לבתי המשפט לענייני משפחה ולבתי הדין הרבניים, מחדדות את הצורך להיות ערים למכלול הבעיות המתעוררות בעניין זה ומחייבות את עורכי הדין, כמו גם עורכי החופות, להכיר את מגמת הפסיקה בבתי הדין הרבניים ואת כוונת המחוקק בחוק לאיזון המשאבים, ולייעץ ללקוחותיהם עצה נכונה - הלכתית וחוקתית.
לפסקי הדין המאוזכרים במאמר:
• בע"מ 9692/02 פלונית נ' פלונים
• תיק רבני 1687-24-1 פלוני נ' פלונית
* הכותבת היא עו"ד העוסקת בדיני משפחה.
**המידע המוצג במאמר זה הנו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמור.
למדור: דיני משפחה
אתר המשפט הישראלי פסקדין
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין