השוכר נפטר – העירייה גלגלה את חוב הארנונה וננזפה: "חוסר תום לב"

חוב ארנונה של כ-100 אלף שקל נצבר בתקופת שכירות מוגנת. לאחר שלא הצליחה לגבות אותו מהשוכר ומבנו, העירייה תבעה את אחד מיורשי הנכס. בית המשפט ביטל את החיוב 

הפסד צורם לעיריית ירושלים, שניסתה לגלגל חוב ארנונה בסך כמאה אלף שקל על "בעל זיקה" לחנות בדים במזרח העיר, אשר נצבר בתקופת שכירות מוגנת. משלא השיב לפניותיה מיהו המחזיק בנכס לאחר מות השוכר המוגן – רשמה את האיש ככזה, למפרע מתחילת השכירות. השופט הבכיר נאיל מהנא הטיח ביקורת נוקבת על התנהלותה, ייחס לה חוסר תום לב, והורה על ביטול החיוב.

מדובר בנכס ברחוב אל ואד שבבירה, אשר מ-1988 הוחזק בשכירות מוגנת. לאחר מות השוכר, המשיך בנו להחזיק בו ולהפעיל מתוכו חנות בדים, מבלי שנמסרה הודעה מסודרת לעירייה - לה נודע רק במאי 2019 על חילופי המחזיקים. בנסיבות אלה שלחה לנתבע, שהגדיר עצמו "אחד מבין עשרות" יורשי הנכס, מכתב המודיע על חוב ארנונה.

במסגרת ההודעה ביקשה העירייה מהנתבע הבהרה אודות זהות המחזיקים בנכס בשנים 2015 עד 2019, ומשלא השיב לפנייתה – רשמה אותו כמחזיק רטרואקטיבית החל מ-1988, תחילת השכירות המוגנת. בבית המשפט טענה העירייה כי משלא נמסרה לה הודעה על חילופי המחזיקים, הייתה רשאית, בהתאם לפקודת העיריות, להשית את החוב על הנתבע, כבעל הזכויות בנכס.

מנגד טען הנתבע שמעולם לא החזיק בנכס או עשה בו שימוש, כאשר העירייה התרשלה בכך שלא נקטה הליכי גבייה יעילים כנגד המחזיקים בפועל בזמן אמת. לטענתו העברת חוב הארנונה על שמו באופן רטרואקטיבי נעשתה בשיהוי ניכר ובחוסר תום לב, ועל כן בטלה.

שימוש לרעה בכוח

השופט מהנא הדגיש כי בהתאם לפסיקה, אין לאפשר לעירייה להסתמך על היעדר הודעת הפסקת שימוש בנכס על מנת לגלגל חובות על הבעלים, כאשר ידעה בפועל על זהות השוכרים ובחרה מסיבותיה לנקוט הליכים בשיהוי קיצוני. הובהר כי במקרה זה העירייה ידעה, או לכל הפחות הייתה צריכה לדעת, שחוב הארנונה נצבר בתקופת השכירות המוגנת, וכי השוכר לא שילם ארנונה והלך לעולמו.

השופט קבע כי החלטת העירייה, בנסיבות הללו, להשית את החוב על הנתבע למפרע, אך ורק בשל היותו אחד מיורשי הנכס, ומבלי שהוכח כי החזיק בו בפועל, מהווה שימוש לרעה בכוחה הסטטוטורי. "התובעת השתהתה שנים רבות בגביית החוב מהמחזיקים בפועל (=השוכר ובנו), ורק לאחר שהתברר לה כי לא ניתן לגבות מהם את החוב, בחרה 'לגלגל' את החוב לפתחו של הנתבע", כתב.

לדברי השופט התנהלות זו, "הכוללת עצימת עיניים אל מול זהות המחזיק האמיתי בנכס וניסיון לגבות חובות עבר מבעלים שלא היה מודע לקיומם", נגועה בחוסר תום לב ובשיהוי מצד העירייה המצדיקים, כך למסקנתו, לבטל את חיוב הארנונה הרטרואקטיבי. נקבע שהעירייה לא עמדה בנטל להוכיח כי הנתבע היה המחזיק בפועל בחנות בתקופה הרלוונטית, או כי היה בעל הזיקה הקרובה ביותר אליה, באופן המצדיק להטיל עליו את החוב שנצבר.

לחילופין, ציין השופט, אם כבר יש גורם שמוצדק לחייבו בחוב הארנונה הרי שזהו בנו של השוכר המוגן, אשר החזיק בפועל בנכס והוגדר בפסק הדין כ"רוח החיה" מאחורי הפעלתו, לאחר מות אביו. כנגד הבן אף הוגשה הודעת צד ג', ואולם שעה שמסקנת השופט הינה כי דין תביעת העירייה ממילא להידחות, הרי שהתייתר הצורך להכריע בה.  

לסיכום התביעה נדחתה, ועמה אף הודעת הצד השלישי. העירייה חויבה לשלם לנתבע הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 15,000 שקל.

• ב"כ התובעת: עו"ד הדיל חטיב-ביאדסה
• ב"כ הנתבע: עו"ד מחמוד רבאח

פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.