עיריית תל-אביב ביקשה לסלק שלושה פולשים מקרקע שנועדה לשמש חלק מפארק דרום שבסמוך לשכונת התקווה. ביהמ"ש הורה על פינוי אך אפשר לאחת מהם, קשישה שמתגוררת במקום מזה כ-40 שנה, להגיש תביעה לפיצוי לפני שתסולק.
עוד בשנת 2004 הוועדה המקומית לתכנון ובניה פרסמה הודעה על הפקעת קרקעות באזור פארק דרום שבסמוך לשכונת התקווה בתל-אביב. הבעיה העיקרית היא שבמקום ההפקעה מתגוררים פולשים שלטענתה נכנסו לשטח עוד בשנות השישים וחזרו אליו לאורך השנים אף שסולקו משם.
בעיות בזכויות בקרקע?
עורך דין מקרקעין
בתביעה שהגישה העירייה נגד שלושה פולשים – קשישה, בנה וחתנה – היא טענה כי הם מחזיקים בשטח מופקע של כ-2,400 מ"ר שלא כדין.
הקשישה טענה כי היא מתגוררת במקום עוד לפני קום המדינה. לטענתה, אביה קנה את השטח עוד בשנות הארבעים אך משום מה הוא מעולם לא נרשם על שמו. היא סיפרה כי שם בלתה את ילדותה ואף איבדה את בנה, שנרצח במאבק על הקרקעות.
בנה וחתנה טענו כי העירייה כלל לא הוכיחה את בעלותה בקרקע או שהשטח שבו הם מחזיקים הוא השטח שהופקע.
לחלופין, הם טענו כי הם הפכו להיות לברי-רשות במקרקעין כיוון שהעירייה שתקה והניחה להם להתגורר שם במשך עשרות שנים. לכן, גם אם יסולקו, לכל הפחות יש לשלם להם פיצויים.
שתיקה כהסכמה?
השופט יעקב שקד מבימ"ש השלום בהרצליה קבע כי מסמכי התכנית כמו גם תצלומי האוויר שהוגשו בתיק מראים בבירור כי השטח המדובר הוא שטח ציבורי שמיועד להפקעה.
נסח המקרקעין והודעת ההפקעה, הוסיף השופט, מעידים שעיריית תל אביב היא בעלת השטח והנתבעים לא הצליחו להוכיח אחרת. על כן, העירייה רשאית לדרוש את סילוקם מהמקום.
בנוגע לקשישה, נקבע כי היא לא הראתה כל תיעוד לרכישת הקרקע בידי אביה מידי מי שהיו, לפי הרישומים, בעלי הקרקע בשנות השלושים של המאה הקודמת: ג'באר אחמד שאהין אל גודאין, סלחה וונדיל אל גודאין וראהיל אבו סלאח.
מהרישום עולה עוד, כי בעלות זו נמחקה ובשנות ה-60 הקרקע הועברה למדינת ישראל.
השופט דחה את גרסתם של האח והחתן ברובה, אך עם זאת הסכים ששלושת הנתבעים גרו במקום במשך שנים רבות שבהן העירייה שתקה, ובשתיקתה הפכה אותם לברי-רשות.
ואולם, השופט הבהיר, כי היותם של השלושה ברי רשות אינה שוללת מהעירייה את היכולת לסלקם כעת.
בשלב הזה ערך השופט הפרדה בין הקשישה לשני הנתבעים האחרים: לשיטתו, בעוד שהקשישה אוחזת בקרקע מזה כארבעים שנה, שבמהלכן בנה אף נרצח במקום, יש לאפשר לה, לפנים משורת הדין, למצות קודם הפינוי את זכותה לפיצויים.
בנה, לעומת זאת, לא היה תם לב שכן הוא כבר פונה בעבר ואף קיבל לפנים משורת הדין פיצוי על הפינוי ולמרות זאת שב ופלש לשטח. לכן, ובפרט כשהוא משכיר חלק מהמבנים הלא חוקיים ומרוויח מהם כסף, אין מקום להתחשב בו בעניין הפיצוי. באשר לחתן, גם הרשות שניתנה בשתיקה לו דינה ביטול מיידי.
בסיכומו של עניין חויבו החתן והבן לפנות את הקרקע תוך 120 יום. פינויה של הקשישה, לעומתם, יעוכב למשך 60 יום על מנת שתגיש תביעה לפיצוי. אם לא תגיש בזמן זה תביעה, יהיה עליה לפנות את הקרקע בתוך 180 ימים. הקשישה לא חויבה בהוצאות אולם בנה וחתנה חויבו כל אחד בהוצאות משפט של 18 אלף שקל.
- ב"כ התובעת: עו"ד אופיר בלטמן
- ב"כ הנתבעים: עו"ד גל הררי
* עו"ד גיא נצר עוסק בדיני מקרקעין ופינוי-בינוי
** הכותב לא ייצג בתיק.
*** המידע המוצג במאמר זה הנו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין