צוואת האם לא ישימה – נמצא פתרון שתואם ככל האפשר את רצונה

המנוחה הורתה למסור את הבית שבמשק לבתה ולחלק את יתר הזכויות בנחלה בין שני ילדיה – דבר בלתי אפשרי לפי ההסכם עם האגודה השיתופית. בנסיבות אלה נקבע כי הנחלה תעבור לבן שמתגורר בה כבר שנים והוא יפצה את אחותו

בצוואה שהשאירה אחריה בעלת זכויות במשק ביישוב במרכז הארץ היא הורתה להעביר את ביתה לבתהּ ואת יתר הזכויות לחלק בינה לבין אחיה. בית המשפט המחוזי בתל-אביב דחה לאחרונה ערעורים הדדיים שהגישו האחים על פסק דין של בית המשפט למשפחה שקבע כי אי אפשר לקיים את הצוואה כיוון שהיא נוגדת את ההסכם עם האגודה השיתופית האוסר על פיצול הנחלה, ומצא פתרון חלופי: הבן, שמתגורר במשק כבר קרוב ל-50 שנה, יקבל אותו וישלם לאחותו פיצויים בשווי הבית וחצי מהזכויות.

האם הלכה לעולמה ב-2011 כשהיא בת 100 והשאירה אחריה צוואה שעוררה סכסוך בין שני ילדיה על זכויותיה בנחלה. הבת ביקשה לקיים את הצוואה שלפיה זכתה בבית אמה ובחצי מהזכויות במשק ואילו הבן התנגד בטענה שהוא בן ממשיך וכל הזכויות שייכות לו.

לפני שנתיים בית המשפט למשפחה הכריע בסכסוך וקבע כי אי אפשר ליישם את הצוואה כיוון שההסכם עם האגודה השיתופית אוסר על פיצול הנחלה. בצד זאת נדחתה טענת הבן כי מונה כבן ממשיך אבל נפסק כי מאחר שהוא מתגורר בנחלה שנים רבות יש לתת לו עדיפות ברוח הוראות ההסכם. לפיכך, הדרך הכי קרובה להגשים את רצון המנוחה היא למסור את הנחלה לידיו בכפוף לתשלום פיצויים לאחותו בשווי הבית וחצי מיתרת הזכויות.

האחים לא השלימו עם פסק הדין והגישו ערעורים למחוזי. הבת טענה בין היתר שהזכויות בנחלה שייכות לה ללא שום קשר לצוואה משום שאמהּ העבירה לה אותן ב-2002.

מעבר לכך, לטענתה, ההסכם עם האגודה לא שלל מאמא שלה את הזכות להוריש את הנחלה ולכן יש לקיים את הצוואה כלשונה. לכל הפחות היא טענה כי אחיה לא זכאי להישאר בה ויש למכור אותה ולחלק בינה לבין אחיה את התמורה.

מהצד השני הבן עמד על כך שהוריו מינו אותו כבן ממשיך ב-1972 ואמו לא הייתה רשאית לקבוע אחרת בצוואה. עוד הוא טען כי אין בהסכם עם האגודה הוראה שמאפשרת לחייב אותו בפיצוי.

החלטה נכונה

סגן נשיא בית המשפט השופט שאול שוחט והשופטים עינת רביד ונפתלי שילה החליטו שלא להתערב בקביעה העקרונית של בית המשפט למשפחה.

בפסק הדין העיקרי שנכתב על ידי השופטת רביד נקבע כי ההורים לא יכלו למנות בן ממשיך משום שאין מנגנון כזה ביישוב, ומכל מקום, הבן לא הציג התחייבות להעביר לו את הנחלה. מנגד, העברת הזכויות לה טענה הבת גם היא לא תקפה משום שלא אושרה על ידי רשות מקרקעי ישראל.

באשר לצוואה, אישרה השופטת שהוראותיה לא ישימות משום שהן נוגדות את ההסכם עם האגודה ובנסיבות אלה נדרש פתרון חלופי שיאפשר להגשים את הרצון של המנוחה לפחות בקירוב. לפיכך השופטת קבעה כי ההחלטה שאליה הגיע בית המשפט הייתה נכונה ומוצדקת, בפרט בהתחשב בכך שהבן מתגורר במקום קרוב ל-50 שנה ואילו הבת עזבה אותו בנעוריה.

בתוך כך דחתה השופטת את טענת הבן בנוגע לפיצוי תוך שקבעה כי ההסכם לא מתייחס ליחסים הפנימיים בין היורשים. בעניין זה המקור הוא הצוואה והפיצוי מגלם את רצון המנוחה לחלוקת הנחלה בין הילדים.

לא נפסקו הוצאות.

• ב"כ הבת: עו"ד קוזלובסקי
• ב"כ הבן: עו"ד מיכאלי

בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין