בית הדין הרבני האזורי קבע כי האישה הגישה תלונת שווא שקרית אלא שבבית הדין הגדול התרשמו כי מאחר שהסיבה האמיתית לסגירת התיק נגד הבעל הייתה "היעדר ראיות מספקות" – אין זה ודאי שמדובר בתלונה כוזבת.
בית הדין הרבני הגדול בירושלים קבע לאחרונה כי אישה זכאית למלוא כספי הכתובה (הסכום לא צוין בפסק הדין) תוך ביטול חיוב של 25 אלף שקל עבור הוצאות משפט. בכך, הפכו הדיינים את החלטת הרוב בבית הדין האזורי שקבעה כי האישה הפסידה את הכתובה משום שהגישה נגד בעלה תלונת שווא. בפסק הדין הנוכחי נקבע כי מאחר שהתיק נסגר במקור עקב חוסר ראיות, אין הוכחה לכך שהאישה שיקרה.
הצרות בין בני הזוג החלו 3 חודשים בלבד אחרי החתונה שאירעה ב-2015. בתביעת שלום בית שהגישה האישה היא טענה כי בעלה הודיע לה שאינו אוהב אותה וביקש ממנה לעזוב את הבית.
היא טענה כי הבעיה העיקרית ביחסים היא התערבות פולשנית מצד בני משפחתו של בעלה, ובתביעה היא ביקשה מבית הדין לסייע לה להתפייס עמו.
זמן קצר לאחר מכן אירע אירוע אלים בין האישה לבין בעלה ואחותו, שבעקבותיו היא הובהלה לבית החולים והגישה נגד השניים תלונה על אלימות.
לימים, התלונה נסגרה עקב "היעדר ראיות מספיקות" אך לאחר מכן, בעקבות ערר של הבעל, עילת הסגירה שונתה ל"היעדר אשמה פלילית".
מיד לאחר מכן הגיש הבעל תביעת גירושין, וכשנה לאחר מכן בני הזוג התגרשו.
כעבור זמן קצר בית הדין הרבני הכריע בתביעת האישה לכתובה וקבע בדעת רוב כי היא הפסידה אותה משום שהגישה תלונה כוזבת שהייתה עלולה לפגוע בחייו המקצועיים של בעלה. אם לא די בכך, הדיינים אף חייבו את האישה ב-25,000 שקל הוצאות משפט לבעל ולאוצר המדינה – כעונש על שקריה.
הייתה במצוקה אמיתית
בערעור שהגישה האישה לבית הדין הגדול על ההחלטה היא ביקשה לפסוק בהתאם לדעת המיעוט שתמכה בתשלום הכתובה. ואכן, הרכב של שלושה דיינים – הרב יצחק אלמליח, הרב יעקב זמיר והרב מימון נהרי – קיבל את הערעור לאחר שהוגשה לו הבהרה מטעם המשטרה לגבי סגירת התיק נגד הבעל.
לפי עמדת המשטרה שינוי העילה לא העיד על כך שהאישה הגישה תלונת שווא אלא על בעיה להכריע בין הגרסאות עקב חוסר ראיות. כפי שעוד עלה, עילת הסגירה שונתה רק מתוך התחשבות בבעל ולא מלמדת על כך שהתלונה הייתה כוזבת.
בהמשך הדיינים בחנו את הראיות והעדויות לאירוע האלים ומצאו כי אי אפשר לדעת מי החל באלימות.
לשיטתם האירוע היה תולדה של ההתערבות הגדולה מצד משפחת הבעל נגד האישה – שככל הנראה גרמה לה לחשוש לחיי הזוגיות והכניסה אותה למצוקה אמיתית.
בנסיבות אלה, הדיינים הסכימו עם עמדת המיעוט של בית הדין האזורי, שלפיה המערערת הגישה את התלונה משום שהרגישה מאוימת ולא משום שמרדה בבעלה ותכננה לנקום בו.
הדיינים קבעו כי במצב שבו אי אפשר לקבוע חד-משמעית שמדובר בתלונת שווא, כללי ההלכה ברורים, והאישה זכאית לכתובה.
בהקשר זה הדיינים ציינו כי הבעל הוא זה שהגיש את תביעת הגירושין בעוד שהאישה רצתה בכנות שלום בית – כפי שמעידים מכתבי האהבה והערגה שלה לבעלה.
לפיכך נפסק כי על הבעל לשלם לאשתו לשעבר את מלוא דמי הכתובה והחיוב שלה בהוצאות בוטל.
עו"ד מיכה אהרוני
עוסק/ת ב-
דיני משפחה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין