השופט שמאי בקר מבימ"ש השלום בירושלים הרשיע את העיתונאית לורי שם טוב בפגיעה בפרטיות המנכ"ל לשעבר, יוסי סילמן, אך קבע שדבריה לא היוו איום. בנוסף, הייתה לו ביקורת על המשטרה. גזר הדין יינתן בהמשך.
בסוף 2014 הגישה המדינה כתב אישום בבימ"ש השלום נגד העיתונאית, בו תואר כי בין 2010 -2014 התנהלו הליכים משפטיים בין הנאשמת לבין משרד הרווחה ועובדיו, על רקע ההחלטה להוציא את ילדיה ממשמורתה.
לייעוץ בתחום הפלילי:
עורך דין פלילי
לפי כתב האישום, באמצע 2014 פרסמה הנאשמת באתר האינטרנט שלה צילום דפי חשבון ותוכן של מכתב המתייחס לדוחות חניה של מנכ"ל המשרד באותה עת, יוסי סילמן, ללא רשותו, מתוך כוונה לגרום לו לשנות את החלטת המשמורת.
כתב האישום המשיך ותיאר כיצד שם טוב איימה לפגוע בפרנסתו ובשמו הטוב של סילמן, בכך שפרסמה באתר שלה וכן במסגרת הערות לפוסט בפייסבוק את הדברים הבאים:
"אם הוא חכם, הוא ירים לי טלפון ויגיד לי – בואי נגיע להסכם בענין השבת ילדייך אלייך והוצאת פקידת הסעד מהתיק של המשפחה שלך. אבל בגלל שמדובר בערס, אני אגרום לפיטוריו ממשרד הרווחה. הקריירה שלו – תלך כמו בפרסומת של מפעל הפיס, קפוטה לה-מדרה".
בכתב האישום יוחסו לה שלוש עבירות: איומים, החזקת נכס החשוד כגנוב ופגיעה בפרטיות.
סילמן, שאת עדותו כינה השופט בקר "כנה ומרשימה", סיפר שלאחר בדיקה מעמיקה של המקרה, הוא הגיע למסקנה שאין מקום להתערבות בשיקולי הדרגים המקצועיים במשרד. "שבועיים אחרי נוחת עלי הענין הזה של הפרסומים דרך הפייסבוק והאתר של לורי (שם טוב)", אמר בעדותו.
הנאשמת טענה שלא נפגשה איתו כעיתונאית אלא כאם, וטענה, בין היתר, שמעולם לא נמצאו בחזקתה מסמכים או דוחות הקשורים לסילמן.
בנוסף, הנאשמת הכחישה שאיימה עליו, ובין טענותיה הרבות, טענה שמותר היה לה לפרסם את המכתבים בשל העניין הציבורי.
"מהצד הלא-פלילי"
השופט בקר זיכה את הנאשמת מעבירת האיומים, והסביר שלא מדובר בנוסח קלאסי של איום – "אם לא תעשה כך וכך - אז יאונה לך כך או אחרת...". יש כאן אמירה מכוערת, אולם "האיום הנטען, אם בכלל, הוא מרומז בלבד, על גבול האיום ממש, ולדעתי מהצד הלא-פלילי של אותו קו גבול", קבע השופט.
גם אם סילמן באמת ובתמים הרגיש מאוים, השופט סבר שמבחינה אובייקטיבית "מדובר בספק-איום, או איום חיוור בלבד".
לאחר מכן, השופט גם זיכה את הנאשמת מהחזקת נכס הנחשד כגנוב, כיוון שהמסמכים המקוריים לא נמצאו אצל הנאשמת, והוכח שהגיעו אליה עותקים בלבד דרך קולגה.
בהקשר זה השופט הוסיף כי בשל האינטרס שבחשיפת שחיתות וזכות הציבור לדעת יש להחיל דין מיוחד על עיתונאים ולא לשאול אותם מנין הגיעו אליהם מסמכים.
עם זאת, השופט החליט להרשיע את הנאשמת בפגיעה בפרטיות.
"איזה ענין יש לציבור לדעת, כי מנכ"ל משרד העבודה והרווחה יש לו כמה חובות חניה, חוב קטן לכביש 6, וגם – שומו שמיים – לוועד הבית? שום ענין", כתב השופט, וביקר את התנהלותה כעיתונאית – לא פרסמה גילוי נאות בנוגע למקרה הפרטי שלה ולא ביקשה תגובה מסילמן בטרם הפרסום.
"ידע מי שתופס עצמו כנפגע מהרשות – שאת מאבקו עליו לנהל כדת וכדין, על פי חוק", סיכם השופט, שבסיום הכרעת הדין מתח ביקורת חריפה על כך שהמשטרה אזקה את הנאשמת במהלך החיפוש בביתה – דבר שהיה מיותר ופוגעני – וציין כי הדבר יילקח בחשבון בגזירת עונש.
- ב"כ המאשימה: עו"ד שירה שקדי, פמת"א פלילי
- ב"כ הנאשמת: עו"ד סוזי עוז-סיני ארניה
* עורך דין ראובן מלאך עוסק בתחום הפלילי
** הכותב לא ייצג בתיק.
*** המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין