זמן קצר אחרי שקנה מגרש ומבנה במזרח ירושלים, הרוכש נאלץ לראות אותו נהרס על ידי הרשויות. השופט האמין לו כשסיפר כי המוכרים הוליכו אותו שולל.
בית משפט השלום בירושלים קיבל את תביעתו של רוכש נכס במזרח ירושלים נגד מוכר הנכס וקרובי משפחתו, והורה לאחרונים לשלם לו 233,000 שקל. השופט דוד גדעוני שוכנע שהמוכרים לא סיפרו לתוהע כי שבועיים לפני זמן קצר לפני חתימת הסכם המכר הוחלט בהליך משפטי כי המבנה ייהרס תוך 60 יום.
במוקד התביעה עמדה חלקה בגודל של 500 מ"ר בשכונת ג'בל מוכאבר בירושלים, ועליה בית מגורים.
התביעה הוגשה נגד מי שמכר לתובע את הזכויות בשטח ובנכס, וכן נגד מספר קרובי משפחה שלו, שכל אחד מהם היה מעורב בקידום עסקה בצורה כזאת או אחרת.
המגעים בין הצדדים החלו ב-2012. בפברואר 2013 הצדדים חתמו על הסכם מכר ולפיו התובע ירכוש את המגרש והמבנה תמורת 820,000 שקל, התובע שילם את הכסף וקיבל את החזקה על הנכס.
הוא החל לערוך שיפוצים בבית, אולם בחודש מאי 2013 – פחות משלושה חודשים מיום החתימה על הסכם המכר – הגיעו אל המקום נציגי רשויות האכיפה ובסופו של דבר הרסו את הנכס בהתאם לצו הריסה.
טענתו המרכזית של התובע היתה כי הנתבעים הסתירו ממנו את העובדה שזמן קצר לפני הרכישה, נסתם הגולל על האפשרות להכשיר את הבנוי על החלקה, ובהחלטה משפטית – שניתנה שבועיים לפני החתימה – נקבע שיש להרוס אותו תוך 60 יום.
התובע לא הכחיש שהנתבעים סיפרו לא שהנכס נבנה ללא היתר וניתן נגדו צו הריסה, אולם לדבריו הם אמרו לו שהם פועלים בנושא ולקבלת היתר וגרמו לו לחשוב שצו ההריסה נדחה משנה לשנה על מנת לאפשר את הכשרת הבנייה.
לעומת זאת, הנתבעים טענו כי גילו לתובע את התמונה במלואה, כולל את העובדה שהנכס עתיד להיהרס בתוך 60 ימים, וכי התובע אמר להם שהוא מעוניין בקרקע, ולא במבנה עצמו.
מסמך מפוקפק מאד
לאורך כ-50 עמודים ניתח השופט גדעוני את העדויות והראיות בתיק, והצביע על חוסר עקביות וסתירות שונות בין עדויות הנתבעים, דבר שפגם באמינותם, זאת לעומת התובע שעדותו עוררה רושם מהימן.
כמו כן, השופט לא ייחס משקל ל"אישור בכתב יד" שעליו התבססה גרסת הנתבעים, ובו התובע כביכול מצהיר שהוא יודע שהמבנה ייהרס תוך 60 יום. אישור זה אמנם נשא את חתימתו של התובע, אולם הנתבעים צירפו רק העתק ולא את המקור, דבר שעורר חשד כי הם הוסיפו בעצמם את אותו משפט שתומך בגרסתם.
"לא בא הסבר של ממש מה עלה בגורל המקור", כתב השופט, ובהמשך ציין כי "בחינה מדוקדקת של מסמכי ההתקשרות, ובעיקר של האישור בכתב יד, מספקת תמיכה נוספת לעדות התובע".
ברמה המשפטית השופט קבע כי הנתבעים נהגו בחוסר תום לב, שכן הם היו חייבים לגלות לתובע את המצב האמיתי, והבהיר שיש הבדל מהותי בין אפשרות תיאורטית של הריסה (שניתן אולי לדחות אותה) לבין ודאות שכך יהיה.
עם זאת, יש לציין שהתובע תבע 706,000 שקל, אולם השופט פסק לזכותו 190,000 על בסיס הערכת שמאי שבדק את הדברים. בעניין זה השופט העיר כי התובע הוא שבחר שלא לבטל את ההסכם ולהותיר בידיו את החלקה, ואף לא הסביר מדוע שילם סכום גבוה בהרבה מהערכת השמאי.
בנוסף, הנתבעים חויבו לשלם לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 43,000 שקל.
- ב"כ התובע: עורך דין מקרקעין קרן זמיר אלימלך
- ב"כ הנתבעים 1,2,5: עו"ד נסים גרה
- ב"כ הנתבע 3: עו"ד מאג'ד חמדאן
עו"ד רינה צ'סנובצקי בניסטי
עוסק/ת ב-
מקרקעין ונדל"ן
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין