קופת חולים כללית והרופא המטפל ישלמו 308,500 שקל להורים המשתייכים למגזר החרדי שילדם נולד עם מום קשה בלב. השופטת הבהירה כי גם אם גילוי הלקות לא היה מוביל את ההורים לבצע הפלה, נשללה מהם זכותם לגבש החלטה מושכלת.
בית המשפט המחוזי בלוד פסק פיצויים בסך 250,000 שקל (בתוספת הוצאות ושכר טרחה) להורים שבנם נולד עם מום לבבי קשה. השופטת בלהה טולקובסקי אמנם שוכנעה שהתובעים לא היו מבצעים הפלה אילו היו יודעים על המום, ובכל זאת נקבע כי הם זכאים לפיצוי על פגיעה באוטונומיה.
בנם של התובעים נולד במרץ 2013. זמן קצר לאחר הלידה מצבו הנשימתי התדרדר, הוא עבר צנתור ואובחן אצלו מום בלב. מדובר במום המורכב מארבעה פגמים בלב ובעורקים הסובבים אותו.
השנתיים הראשונות של חייו היו קשות. הוא נאלץ לעבור שמונה צנתורים, שני ניתוחי לב לתיקון המום בלב ובעורק הריאה. עד היום הוא סובל מנכות קרדיאלית משמעותית, אולם הוא מתפקד כ"ילד רגיל" עם יכולת פיזית סבירה.
בתביעתם נגד "כללית" ונגד הרופא המטפל, ההורים טענו כי הרופא התרשל בביצוע בדיקת סקירת מערכות בשבוע ה-22 להריון, כך שהמום הלבבי לא אובחן. לטענתם, אילו המום היה מתגלה, הם היו פועלים להפסקת ההריון (עילת התביעה היתה "הולדה בעוולה").
הנתבעים טענו שהסקירה בוצעה באופן נאות. טענתם היתה כי אחוזי האבחון של המום הלבבי נמוכים, ואי גילויו בסקירת המערכות אינו תוצאה של התרשלות.
לחלופין נטען כי לא הוכח שוועדה להפסקת היריון הייתה מאשרת את המהלך, וכן כי התובעים, המשתייכים למגזר החרדי, בכל מקרה לא היו מפסיקים את ההיריון אפילו אם המום היה מתגלה במסגרת מעקב ההיריון.
האב לא העיד
לאחר ניתוח חוות דעת שהגישו הצדדים, השופטת טולקובסקי הגיעה למסקנה כי סביר להניח שכן היתה התרשלות של הרופא, שהתבטאה בכך שמנח העובר אפשר רק הדגמה חלקית של הלב, והדבר אינו מתיישב עם הפרקטיקה המקובלת המחייבת הדגמה של ארבעת חדרי הלב.
אלא שהשופטת קבעה כי התובעים לא יקבלו פיצוי עבור הנזקים הנובעים מן ההתרשלות, מאחר ששוכנעה כי אמנם הוועדה היתה מאשרת הפסקת הריון, אולם התובעים כנראה לא היו מבקשים זאת. לכן נקבע כי לא מתקיים "היסוד הסובייקטיבי" של הקשר הסיבתי בין אי גילוי המום לבין הלידה.
קביעה זו נבעה ממספר אינדיקציות, ובהן עדות לא חד משמעית של התובעת (האם), עדות בעייתית ואף "פתלתה ומגמתית" של רבם של התובעים עמו הם נוהגים להתייעץ, וכן מן העובדה שהתובע (האב) בחר שלא להעיד כלל – דבר שיצר הנחה שלפיה עדותו לא היתה תומכת בטענתו כי היו פועלים להפסקת ההריון.
על כך השופטת הוסיפה את העובדה שביתר הריונותיה (גם אלו שבאו אחרי ההריון המדובר), התובעת לא פעלה על מנת לבדוק את הסיכון למום לבבי, ואף אמרה לרופאיה שממילא לא תבצע הפלה.
עם זאת, אף שהתביעה בגין הולדה בעוולה נדחתה, השופטת קבעה כאמור כי: "בקביעתי כי בנסיבות העניין, סביר יותר שההורים היו בוחרים שלא להפסיק את ההיריון, אין כדי לשלול או למעט מזכותם לפיצוי בגין עצם הפגיעה באוטונומיה ובזכותם לגבש החלטה מושכלת בדבר גורל ההיריון."
בנוסף ל-250,000 שקל, הנתבעים ישלמו לתובעים הוצאות משפט, וכן שכ"ט עו"ד בסך 58,500 שקל.
- ב"כ התובעים: עו"ד ד"ר י' אסף, עו"ד נ' אסף.
- ב"כ הנתבעים: עו"ד ד"ר ש' פינקלשטיין
עו"ד אייל בן ישי
עוסק/ת ב-
רשלנות רפואית
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין