הוכרה כ"דיירת ממשיכה" למורת רוחה של "עמידר"

עמידר תבעה לפנות בתה של דיירת שנפטרה לפני כ-5 שנים אך לא הצליחה להוכיח שלבת אין זכאות להמשיך לגור בדירה במקום אמה המנוחה.

בית משפט השלום בבאר שבע דחה לפני כשבועיים תביעת פינוי שהגישה חברת "עמידר" נגד בתה של דיירת מנוחה בדיור ציבורי, שלטענת החברה לא הייתה זכאית להמשיך לגור בדירתה אחרי מות אמה. השופטת אורית ליפשיץ קבעה כי תיקון לחוק מ-2009, הקובע כי דיירים ממשיכים צריכים לעמוד בתנאי הזכאות לקבלת דיור ציבורי, לא חל במקרה הנוכחי ומספיק שהבת התגוררה עם אמה במשך 4 שנים לפני שהלכה לעולמה.

מדובר בדירה ברחוב חיים לנדאו בבאר שבע, שהושכרה ב-1992 לאם חד הורית. 21 שנים חיו האם ובתה בדירה עד שהאם הלכה לעולמה, ובפברואר 2014 ועדה של משרד הבינוי והשיכון קבעה כי הבת לא זכאית להמשיך לגור בדירה.

בדצמבר אותה השנה הגישה עמידר את תביעת הפינוי לאחר שהבת סירבה להתפנות. עמידר  טענה כי הבת לא עומדת בקריטריונים להיות דיירת ממשיכה בדיור ציבורי משום שלא גרה עם אמה 4 שנים רצוף לפני שנפטרה.

עמידר הסתמכה בהקשר זה על ביקור שערכו נציגיה בדירה לפני שהאם נפטרה, שממנו עלה כי הבת עברה לגור בדירה שכורה ב"שוק החופשי", ועל מסמך מספטמבר 2013 שבו האם הצהירה כי בתה לא מתגוררת עמה.

מלבד זאת, עמידר ציינה כיום החוק דורש שגם דיירים ממשיכים יענו על הקריטריונים של זכאות לדיור ציבורי – והבת לא עונה עליהם.

בתגובה, הבת אמנם הודתה ששכרה דירה אחרת למשך תקופה מסוימת, אך טענה שמדובר בפרק זמן קצר של ארבעה חודשים מתוך ארבע השנים שקדמו לפטירת האם. לטענתה, באותם החודשים היא אפשר לאחיה לגור בדירה במקומה לתקופה מוגבלת עקב משבר שחווה, וגם אז היא המשיכה לראות בדירה כביתה העיקרי והגיעה אליה מדי יום כדי לסעוד את אמה החולה.

הרצף לא נקטע

אף שהנתבעת לא עומדת בתנאי הזכאות לדיור ציבורי ולא גרה עם אמה במשך 4 שנים רצופות טרם מותה, השופטת ליפשיץ עדיין סברה שניתן להכיר בה כדיירת ממשיכה.

השופטת ציינה כי מקור הדרישה לעמידה בתנאי הזכאות לדיור ציבורי היא בתיקון לחוק מ-2009. אלא שבמקביל אליו, נחקק סעיף "מעבר" שמאפשר להכיר בקרובים כדיירים ממשיכים אף אם הם לא זכאים לדיור ציבורי, וזאת כל עוד הם גרו עם האדם הזכאי במשך 4 שנים רצופות עד אוגוסט 2009 – מועד כניסת התיקון לתוקף.

במקרה של הנתבעת, אין ספק שהיא התגוררה עם אמה בין השנים 1992-2012, כאשר לדעתה של השופטת ארבעת החודשים בהם היא גרה בדירה שכורה לא שוללים את רצף 4 שנות המגורים.

"אין המדובר בנתבעת אשר עזבה את בית אמה על מנת להתגורר עם בן זוג ולהקים משק בית עימו. המדובר בנתבעת אשר מלכתחילה עזבה את בית אמה, לפרק זמן קצר ועל מנת לחזור לבית, כאשר כל התקופה בה לא התגוררה בבית, הגיעה היא לסעוד את אמה וראתה בדירה את מרכז חייה" כתבה.

לפיכך השופטת ליפשיץ קבעה כי הנתבעת עומדת בקריטריונים להכרה  כ"דיירת ממשיכה" של אמה, והיא זכאית להמשיך לגור בדירה. "עמידר" חויבה לשלם לנתבעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 5,000 שקלים.

• שמות באי כוח הצדדים לא צוינו בפסק הדין

בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין