בתביעת דיבה שהגיש אדם נגד שותפים עסקיים לשעבר הוא טען שהם הכפישו אותו מול לקוח כשהעלילו עליו שהוא משאיר אחריו חובות באופן עקבי. ביהמ״ש קבע שהנתבעים אמרו את האמת.
השופטת רבקה ארד דחתה לאחרונה תביעת לשון הרע שהוגשה נגד בעל חברת גגות ועובד החברה. התובע הקים עם בעל החברה מיזם עסקי שהתפרק. הוא טען שהנתבעים אמרו לאחד מלקוחות המיזם, שעמו המשיך לעבוד, כי הוא ״עוקץ״ לקוחות באופן סיסטמתי. טענת הנתבעים כי הם זכאים להגנת ״אמת דיברתי״ התקבלה.
התובע, שיוצג על ידי עו״ד יובל דלל, סיפר שהוא עוסק במערכות סולאריות. באפריל 2015 הוא חתם עם הנתבע, בעל חברת ״גגות וחיפויים״, על הסכם שיתוף פעולה שלפיו הצדדים יקימו יחד עסק להתקנה ושדרוג מערכות סולאריות להפקת חשמל על גגות. על רקע הסכם זה פרצה ביניהם מחלוקת עסקית רחבה המתבררת בימים אלה.
לטענת התובע, באוגוסט 2015 זימנו הנתבעים פגישה עם אחד מלקוחות המיזם, עמו עבד כפרילאנס. באותה שיחה הוזהר הלקוח מפניו ונאמר לו כי הוא ״עוקץ״ לקוחות ותמיד משאיר אחריו ״בור גדול״ ובורח בלי לשלם.
לטענת התובע, שהעמיד את סכום התביעה על 100,000 שקל, הדברים נאמרו בזדון במטרה לפגוע בפרנסתו. הוא הדגיש כי מעולם לא ננקטו כלפיו הליכים פליליים כלשהם ושמו המקצועי הוא ״ללא רבב״.
הנתבעים, באמצעות בא כוחם עו״ד הראל חסון, טענו מנגד שעל הדברים חלה הגנת ״אמת דיברתי״. לשיטתם, הייתה זו חובתם המוסרית להתריע בפני הלקוח על ההיסטוריה העסקית הבעייתית של התובע. הם הדגישו כי לא מדובר בפרסום שחרג מתחום הסביר והדברים נאמרו בתום לב.
עוד לטענתם מדובר בתביעת ״הפחדה״ לנוכח הסכסוך העסקי ביניהם. הם הוסיפו כי בכל מקרה, התובע המשיך לעבוד אצל אותו לקוח חודשים ארוכים לאחר הפגישה המדוברת.
יש עניין לציבור
השופטת רבקה ארד מבית משפט השלום בראשון לציון קיבלה את עמדת הנתבעים וקבעה כי בנסיבות העניין הם זכאים להגנת אמת הפרסום.
היא הבהירה כי המחוקק התיר פרסום שיש בו פגיעה בשמו הטוב של אדם ואף בכבודו אם מתקיימים שני תנאים: הפרסום הוא אמת ומדובר במידע שיש בו עניין לציבור.
לדבריה, הנתבעים הציגו מספר ראיות מהן עולה התנהלות עסקית ואישית בעייתית של התובע, שיכולה להתפרש אצל האדם הסביר כ״עקיצה״, כלומר, כמרמה.
בין היתר, הנתבעים הציגו פסק דין מ-2009 בו התקבלה תביעה נגד התובע ונקבע כי הוא היה מודע למצבה הכלכלי העגום של החברה שבבעלותו אך הסתיר עובדות אלה מהתובעת והזמין ממנה סחורה בשווי של מעל 200,000 שקל כשהוא יודע שקרוב לוודאי החברה לא תוכל לשלם.
זאת ועוד, בהליך אחר נקבע כי התובע ורעייתו חתמו על הסכם פירוד פיקטיבי במטרה להעלים רכוש מנושיו.
עוד ציינה השופטת כי לנתבעים הייתה הצדקה להזהיר את הלקוח לנוכח סעיף בהסכם בין הצדדים בו נקבע כי אם מי מהם יפרוש מהעסק הוא מתחייב שלא להתחרות בו ולא לפנות ללקוחות העסק במשך 3 שנים.
לבסוף ולמעלה מן הצורך כתבה השופטת כי הוכח שבפועל לא הייתה לשיחה עם הלקוח כל משמעות ביחס להיקף העסקת התובע אצלו.
התובע חויב בהוצאות ושכ״ט עו״ד בסך 15,000 שקל.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין