שמש נ' בר ואח'

תביעה לפיצוי כספי בגין פרסום לשון הרע.

רקע עובדתי

1. תחום עיסוקו של התובע (להלן: שלמה) במערכות סולאריות. הנתבע 1 (להלן: בן) משמש מנהלה ובעל מניותיה של חברת גגות וחיפויים בע"מ. נתבע 2 (להלן: יהודה) הינו עובד של בן.

    

2. ביום 13.4.14, שלמה ובן חתמו על הסכם שיתוף פעולה בתחום המערכות הסולאריות, לפיו "הצדדים יקימו עסק משותף להתקנה ו/או שיפור ו/או שדרוג מערכות סולאריות להפקת חשמל על גגות". שיתוף הפעולה נקרא גם "חמניה".

    

3. על רקע הסכם שיתוף הפעולה התגלעה מחלוקת עסקית רחבת היקף בין הצדדים, מחלוקת המתבררת בבוררות.

    

   תמצית טענות התובע

    

4. בתאריך 29.10.15, יזמו בן ויהודה פגישה עם מר עופר שטיינברג (להלן: עופר), אצלו שלמה עבד כפרי-לאנס. במהלך הפגישה הוזהר עופר מפני שלמה ויהודה אמר לעופר "זה העסק הרביעי ששלומי נכנס אליו, משאיר אותו עם בור גדול מאוד ובורח... הוא הולך למישהו שקרוב לאותה צלחת שהוא אכל ממנה, עוקץ כי הוא מרגיש את התמימות וזה, עוקץ, וממשיך קדימה. ... מפרק וממשיך. וזה סיסטמתי. זה כבר ארבעה מקרים".

    

5. שלמה טוען כי עסקינן בפרסום לשון הרע, וכי הדברים נאמרו בכוונת זדון במטרה לפגוע בפרנסתו. מעולם לא ננקטו נגד שלמה כל הליכים פליליים ושמו ללא רבב.

    

6. נוכח האמור, הגיש שלמה תביעה בעילת לשון הרע לפיצוי בסך של 100,000 ₪.

    

   תמצית טענות הנתבעים

    

7. מי שאמר את הדברים בגינם הוגשה התביעה הוא יהודה ולכן אין כל עילת תביעה כנגד בן.

    

8. על הדברים שנאמרו חלה הגנת "אמת דיברתי" הקבועה בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: החוק), וכן הגנות תום הלב הקבועות 15(2) ו-15(3) לחוק. המדובר בחובה מוסרית להתריע בפני עופר, הנמנה על חוג לקוחותיו של בן ושל המיזם חמניה, מפני מעשיו של שלמה. אין בפרסום משום "חריגה מתחום הסביר" שכן אין באמירות האסורות לכאורה משום הסתה, גינוי, ביזוי ומשכך חלה חזקת תום הלב שבסעיף 16(א) לחוק.

    

9. המדובר בתביעת "הפחדה". בן ושלמה מצויים בהליך בוררות בשל סכסוך עסקי, במסגרתו תבע בן את שלמה על סך 2.9 מיליון ₪. כמו כן, בעת הגשת התביעה התנהל בין בן לרעייתו של שלמה הליך הוצאה לפועל והתנגדות לביצוע שטר בתיק מס' 4558-04-16. מעבר לכך, בין שלמה לבן קיים סכסוך אישי, וזאת בשל הלוואה פרטית בסך 60,000 ₪ שנטלו שלמה ורעייתו מבן אשר טרם שולמה. (אין חולק כי לאחר הגשת כתבי הטענות והתצהירים בתיק זה, הושג הסדר בעניין זה).

    

10. למיטב ידיעת הנתבעים, שלמה המשיך לעבוד אצל עופר במשך חודשים ארוכים לאחר הפגישה המדוברת.

     

    דיון והכרעה

     

11. מטעם שלמה העידו עופר וכן שלמה בעצמו. מטעם הנתבעים העידו הם עצמם וכן מר סגל שלום.

     

     

    הפרסום

     

12. בכתב התביעה, מציין שלמה שתי אמירות שנאמרו ע"י יהודה אשר לטענתו הן לשון הרע.

    האחת: "זה העסק הרביעי ששלומי נכנס אליו, משאיר אותו עם בור גדול מאוד – ובורח".

    השניה: "הוא הולך למישהו שקרוב לאותה הצלחת שהוא אכל ממנה, עוקץ כי הוא מרגיש את התמימות וזה, עוקץ וממשיך קדימה. אתה יודע ... מפרק וממשיך. וזה סיסטמתי, זה כבר ארבעה מקרים".

     

13. במהלך ישיבת ההוכחות ניסה ב"כ התובע לטעון כי אמירות נוספות בשיחה שהתקיימה בין עופר לנתבעים מהוות לשון הרע. עסקינן בהרחבת חזית אסורה.

    עפ"י ההלכה הפסוקה, על התובע בעילת לשון הרע לפרט בכתב תביעתו באופן מדוייק מהי לשון הרע הנטענת ואף לצטט את הדברים. לא די להפנות למסמך שצורף לכתב התביעה, אלא יש לצטט במדוייק את המילים או הביטויים אשר מהווים לשון הרע ואשר בגינם הוגשה התביעה וזאת על מנת שהנתבע ידע מפני מה עליו להתגונן. כאשר לשון הרע הנטענת מצויה במסמך מהותי אשר צורף לכתב התביעה והתובע מבקש לתבוע בגין כל האמור בו עליו לציין במפורש בכתב התביעה כי הוא תובע בגין כל הביטויים המצויים בפרסום (רע"א 2291/12 הלפרין נ' איצקוביץ (25.6.12)).

     

14. בענייננו, מדובר בשיחה שהתקיימה בין הנתבעים לעופר, אשר הוקלטה ע"י עופר שהעביר ההקלטה לידי שלמה. שלמה צרף לכתב התביעה תמליל של השיחה אך לא ציין בכתב התביעה כי הוא תובע בגין כל האמור בשיחה. להיפך. בכתב התביעה צויין במפורש: "מרכיב 'לשון הרע' והעובדות מהן נגזרת אחריותם של הנתבעים, הן כינויי הגנאי: 'הוא הולך למישהו שקרוב לאותה הצלחת שהוא אכל ממנה, עוקץ כי הוא מרגיש את התמימות וזה, עוקץ, וממשיך קדימה. אה יודע ... מפרק וממשיך. וזה סיסטמתי, זה כבר ארבעה מקרים" (ס' 5 לכתב התביעה. ראו גם ס' 4 לכתב התביעה). אשר על כן, ואף בשים לב כי הנתבעים התנגדו להרחבת חזית (ראו ע' 29 ש' 13 וכן ע' 37 ש' 19-31), אינני מתירה הרחבת החזית ביחס לאמירות נוספות בשיחה מעבר לאלה שהוזכרו בכתב התביעה וצויינו לעיל.

     

15. עוד יש לומר כי מאחר והאמירות הנ"ל נאמרו על ידי יהודה ולא על ידי בן, ורק בגינן הוגשה התביעה, לא היה מקום לתבוע את בן ביחס לדברים שאמר יהודה. מעבר לכך וכפי שיובהר להלן, הנני סבורה כי דין התביעה להידחות גם לגופה.

     

16. אין מחלוקת כי הדברים שנאמרו בשיחה עם עופר ובגינם הוגשה התביעה מהווים פרסום לשון הרע בהתאם לחוק. המחלוקת הינה האם בנסיבות העניין חלות ההגנות הנטענות – ההגנה הקבועה בסעיף 14 לחוק (אמת הפרסום ועניין ציבורי), בסעיף 15(2) לחוק (חובה חוקית או מוסרית) וסעיף 15(3) לחוק (הגנה על עניין אישי כשר).

     

17. הנני סבורה כי בענייננו חלה הגנת אמת הפרסום ולפיכך מתייתר הצורך לדון בהגנות תום הלב. יצויין כי גם ב"כ הנתבעים התמקד בסיכומיו בהגנת אמת הפרסום וזנח את הגנות תום הלב.

     

    המסגרת הנורמטיבית - הגנת אמת הפרסום 

18. סעיף 14 לחוק קובע:

    "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש".

     

    בגדרו של סעיף זה, המחוקק התיר פרסום עובדתי שיש בו משום פגיעה בשמו הטוב של אדם ואף בכבודו, אם מתקיימים שני תנאים. האחד, עובדתי בעיקרו, כי הפרסום הוא אמת. השני, ערכי בעיקרו, כי מדובר במידע שיש בו עניין לציבור.

     

    ביחס ליסוד הראשון, בדנ"א 2121/12 פלוני נ' דר' אילנה דיין אורבך (18.9.14), קבעה דעת הרוב כי האמת המשפטית היא האמת שתנחה את ביהמ"ש לאחר ששמע ראיות. דהיינו, גם אם בדיעבד מתברר כי העובדות שפורסמו אינן משקפות את המציאות כפי שהייתה בעת הפרסום, ואף אם באותה עת המציאות לא היתה ידועה למפרסם, הרי שלא תעמוד למפרסם הגנה זו. זאת, להבדיל ממצב שבו האמת העובדתית השתנתה בין מועד הפרסום לבין מועד בחינת הדברים לצורך קיומה של ההגנה. כמו כן, והמצד השני של המתרס, נקבע כי גם אם בעת הפרסום המפרסם לא האמין באמיתות הפרסום או לא היו בידיו ראיות להוכחת אמיתותו באותה עת, ואלו נתגלו או באו לעולם רק לאחר מכן, בית המשפט לא יתעלם מאותן ראיות. "ההכרעה האם מה שפורסם אמת הוא אם לאו איננה תלויה בשאלה מתי נודעה האמת. די בכך שזו האמת" (דנ"א דיין הנ"ל).

     

    עוד נקבע כי על הפרסום לשקף את האמת השלמה. שלא יעדרו ממנו פרטים המשנים את הרושם הכללי המתקבל מהפרסום וכן שלא יכלול פרטים משמעותיים לא נכונים. עם זאת, לא כל פער בין העובדות העולות מהפרסום לבין האמת ישלול את ההגנה. גם אם לא הוכחה אמיתותו של "פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש", לא תישלל ההגנה (ראו דנ"א דיין וכן ע"א 844/12 מולוקנדוב נ' פורוש (22.2.17)).

     

    נטל הוכחת הגנת "אמת הפרסום" מוטל על המפרסם (ראו למשל עניין מולוקנדוב).

     

    מן הכלל אל הפרט

     

19. כאשר נעשה שימוש בשורש ע.ק.צ בהקשר העסקי, ניתן לומר כי האדם הסביר מבין כי הכוונה למעשה מרמה, הונאה, חוסר ניקיון כפיים בביצוע פעילות עסקית.

     

20. הנתבעים הציגו מספר ראיות מהן עולה התנהלות עסקית ואישית בעייתית של שלמה, היכולה להתפרש אצל האדם הסביר כ"עקיצה", מרמה.

     

21. ראשית, הוצג פסק דינו של כב' השופט יעקב שיינמן בת"א 59196/06 (שלום – ת"א) אור שי סיטונאות חשמל בע"מ נ' חשמל שמש ש.ש. בע"מ ואח' (12.10.09) שעניינו תביעה כספית שהוגשה כנגד חברת חשמל שמש וכנגד שלמה שמש באופן אישי, אשר ניהל את החברה והיה בעל מניותיה. התובעת שם ביקשה לבצע הרמת מסך ולייחס את חובה של חשמל שמש לשלמה באופן אישי נוכח התנהלותו הנטענת לפיה יצר מצג שווא בדבר איתנותה הכלכלית של החברה.

     

    בפסה"ד קבע בית המשפט את הדברים הבאים ביחס לשלמה: "הנתבע ידע והיה מודע למצבה הכלכלי העגום של הנתבעת עובר לחתימת ההסכם ונהג בחוסר תום לב כשהסתיר עובדות אלו מהתובעת עת הזמין סחורה בשווי של למעלה מ-220,000 ₪ מאת התובעת, כשהוא יודע או היה עליו לדעת, כי קיימת סבירות גבוהה שהחברה לא תוכל לשלם לתובעת את התמורה בגין הסחורה שסופקה לה.". עוד נקבע: "על אף מצבה הקשה של החברה, הזמינה הנתבעת באמצעות הנתבע מוצרי חשמל מהתובעת, תוך שהוא מסתיר מהתובעת את מצבה הקשה של החברה, חובותיה לבנקים וכלל זה חובותיה לשני ספקים שהפסיקו לעבוד איתה" וכן "ונהג (הנתבע) ברשלנות כשהזמין סחורות מהתובעת, בידיעה כי החברה קרוב לודאי לא תוכל לשלם בגינו. הנתבע פעל גם בחוסר תום לב כשהציג את החברה כחברה פעילה כשהוא מעלים מהתובעת את מצבה האמיתי של החברה (כפי שעשה כלפי חב' לב אופיר שהפסיקה לעבוד איתו)" ובהמשך: "המסקנה הינה כי הנתבע פעל שלא בתום לב וברשלנות רבתית כשהעלים מהתובעת את מצבה האמיתי הקשה של הנתבעת והציג בפניה כי מדובר בחברה איתנה שאין כל חשש לספק לה סחורה באשראי. הנתבע ידע כי הנתבעת לא תוכל לפרוע חובותיה עת חתם על ההסכם עם התובעת, והסתיר מהתובעת פרטים לעניין יכולתה של הנתבעת לפרוע את חובותיה, גם בעת שהזמין ממנה, בתקופה קצרה של חודשיים, סחורה. שלא כפי שהיה בעניין לב אופיר, בענייננו הסתיר הנתבע במודע מהתובעת את מצבה הכלכלי הקשה של הנתבעת".

    לאור האמור, בוצעה הרמת מסך ושלמה חוייב באופן אישי בחובה של החברה.

     

    עסקינן בקביעות ברורות של בית המשפט לפיהן שלמה נהג בחוסר תום לב, עת רכש בשם החברה סחורה תוך ידיעה שזו לא תוכל לשלם עליה והסתרת מידע זה מהתובעת. מדובר בהתנהלות נעדרת ניקיון כפיים אשר האדם הסביר יראה אותה כ"עוקץ".

     

22. שנית, הוצג פסק דינו של כב' השופט נחום שטרנליכט בה"פ 13361-07-15 (שלום – פ"ת) סגלית שמש נ' כפיר ו.ג. ייצור ושיווק חמרי חשמל בע"מ ואח' (10.9.15). מדובר בהליך שפתחה רעייתו של שלמה ובו ביקשה ליתן סעד הצהרתי לפיו המטלטלין המפורטים בתביעה הם בבעלותה הבלעדית וזאת על סמך הטענה כי היא ושלמה, שהיה משיב 3 בהליך, נפרדו ואף הוצג הסכם פירוד עליו חתמו השניים ביום 12.12.07.

     

    בפסה"ד בית המשפט קיבל את טענת משיבים 1-2 לפיה מדובר בהסכם פיקטיבי עליו חתמו השניים, תוך שביהמ"ש קבע: "למשיב 3 אין חשבון בנק, והוא מפקיד מידי חודש את הסכום הנזכר ב"הסכם הפירוד" בחשבון הבנק של המבקשת. למעשה נראה כי מדובר במי שלא יכול לנהל את עצמו מבחינה פיננסית באופן עצמאי, ועל כן עושה שימוש במבקשת לצורך כך... יתרה מכך כשנתיים לאחר החתימה על הסכם הפירוד... סייעה המבקשת בידי המשיב 3 ונרשמה בחברה שהוקמה לצורך פעילותו העסקית של המשיב 3 כבעלת מניות יחידה וכמנהלת רשומה יחידה. גם בכך יש כדי להוות אינדיקציה נוספת להיותו של "הסכם הפירוד" הסכם פיקטיבי". לאור קביעות ברורות אלו, בקשתה של רעייתו של שלמה נדחתה.

     

    הנה כי כן, קביעה ברורה וחד משמעית של בית המשפט כי הסכם הפירוד עליו חתם שלמה עם רעייתו הינו הסכם פיקטיבי, אשר נדמה כי מטרתו לתעתע בנושיו.

     

23. לציין כי פסקי הדין הנזכרים הינם פסקי דין חלוטים אשר שלמה או רעייתו באותה עת לא ערערו עליהם. שלמה הסביר בעדותו כי מדובר בהסתבכות כלכלית אשר בסופה, כך לטענתו, שילם את כל חובותיו (ע' 22 ש' 9). מעבר לכך שהטענה כי כל חובותיו שלומו לא הוכחה באופן מלא (למעט הצגת דו"ח עדכני מלשכת ההוצל"פ לפיו כל תיקי ההוצל"פ בעניינו סגורים), אין בעניין זה כשלעצמו כדי לבטל את הקביעה אודות התנהלות אישית ועסקית בעייתית אשר בינה ובין התנהגות תמת לב המרחק רב.

     

24. שלישית, אין חולק כי הועבר סך של 50,000 ₪ מבן לתובע ורעיית התובע משכה שיק אישי להבטחת החזרת הסכום. נפתח הליך הוצל"פ והוגשה התנגדות. לאחר שהוגשו תצהירי עדות ראשית בתיק זה וטרם ישיבת ההוכחות, החוב שולם במסגרת הסדר בצירוף הוצאות. שלמה עמד בעדותו על כך שדובר בכסף שהגיע לו במסגרת פרוייקט חמניה אולם מאחר ומדובר בחוב שהובטח בשיק של רעייתו, אשר כעת היא גרושתו, חש מחוייבות אישית לסייע לה ואישר כי הוא עצמו ניהל עם בא כוחו של בן את המשא ומתן שהוביל לחתימת ההסדר (ע' 19 ש' 1-7). מאחר ומדובר בשיק אישי של רעייתו, לא די היה באמירות כלליות של התובע כי מדובר בסכום שהגיע לו במסגרת ההתנהלות העסקית שבין הצדדים, ולא בחוב אישי כנטען ע"י בן (ראו בעניין זה עדותו של בן ע' 35 ש' 12-34). אם אמנם מדובר בסכום שהגיע לשלמה במסגרת העסקית, מדוע היה צורך להבטיח את הסכום ובשיק אישי של רעייתו? עדותו של שלמה בעניין זה היתה מפותלת ולא עלה בידו למסור הסבר מניח את הדעת לתמיהה זו (ראו עדותו בע' 20 ש' 8-31).

     

25. עוד יש לציין כי שלמה אישר בעדותו כי עבור עבודות שביצע באופן אישי לעופר מסר חשבוניות של חברה שאינה בבעלותו אלא בבעלות בן משפחה (ע' 22 ש' 34 – ע' 23 ש' 8).

     

26. אציין כי לא מצאתי לייחס משקל לעדותו של סגל, אשר מעבר לרשמיו אודות התנהלותו העסקית השלילית של שלמה לאורך שנים, ולמרות טענתו כי ברשותו ראיות רבות להוכחת טענותיו, הרי שעדותו לא נתמכה בבדל ראיה, למעט פסקי הדין הנזכרים מעלה.

     

27. עולה מהאמור לעיל כי הנתבעים הניחו תשתית ראייתית לפיה, לא אחת, התנהלותו העסקית של שלמה היתה בעייתית ובעיני האדם הסביר ניתן לראותה כ"עוקץ". מדובר במי שנקבע בפסק דין כי פעל ברשלנות רבתית ובחוסר תום לב מול חברה איתה קיים יחסי מסחר, תוך שהוא מסתיר ממנה את מצבה הכלכלי של החברה שבבעלותו. כך גם נקבע כי חתם על הסכם פירוד פיקטיבי, אשר מטרתו ברורה ונהירה, להעלים רכוש מנושיו באותה עת.

    לאור האמור, טענת שלמה לפיה לא כל מי שהסתבך כלכלית הינו בגדר רמאי היא טענה מיתממת. אין בפנינו מי שהסתבך כלכלית ותו לא, אלא מי שנקבע לגביו בפסקי דין חלוטים כי התנהל בחוסר תום לב וחתם על הסכם פיקטיבי כדי להעלים רכוש.

     

28. לא נעלמה מעיני העובדה כי הנתבעים העידו כי בעת השיחה עם עופר, כיוונו למעשי "עוקץ" אחרים מאלה המובאים בפסקי הדין שצורפו, ואשר לגביהם לא הביאו ראיות, לטענתם בשל קושי להביא עדים רלוונטים. אלא שעפ"י ההלכה הפסוקה וכאמור, כדי להוכיח תחולתה של הגנת אמת הפרסום, הנתבעים רשאים לעשות שימוש בראיות שלא היו בידיהם בעת הפרסום ואף שלא היו בידיעתם באותה עת. כדברי ביהמ"ש העליון "ההכרעה האם מה שפורסם אמת הוא אם לאו איננה תלויה בשאלה מתי נודעה האמת. די בכך שזו האמת" (דנ"א 2121/12 דיין).

     

29. נוכח האמור ניתן לקבוע כי התמלא התנאי הראשון לתחולת הגנת אמת הפרסום, דהיינו, כי הפרסום הינו אמת בעיקרו.

     

30. מכאן לתנאי השני לתחולת הגנת אמת הפרסום – מידע שיש בו עניין לציבור, ובענייננו לעופר.

    מהראיות שהובאו לפני עולה כי בראשית הדרך, וטרם הקמת המיזם המשותף, עופר היה לקוח של יהודה. לאחר הקמת המיזם, יהודה, אשר עבד אצל בן, הביא את עופר כלקוח של חמניה וכך בן ושלמה הכירו את עופר (ראו עדות עופר ע' 8 ש' 24-25, עדות שלמה ע' 23 ש' 22-23, עדות יהודה ע' 25 ש' 25-31, עדות בן ע' 32 ש' 18-19).

     

31. בסעיף 28 להסכם נקבע כי שלמה ובן מתחייבים שלא לעסוק בכל עיסוק אחר העלול להתחרות בעסק או עלול להיות בניגוד אינטרסים למטרות העסק המשותף. בסעיף 32 להסכם נקבע כי אם מי מהצדדים יפרוש מהעסק הוא מתחייב שלא להתחרות בו ולא לפנות ללקוחות העסק במשך 3 שנים ממועד פרישתו.

     

32. בן ויהודה הסבירו בעדותם כי פנו לעופר, שהיה לקוח של חמניה, כדי להבהיר לו מצב הדברים בחמניה נוכח הסכסוך שפרץ עם שלמה ולהבהיר ששלמה כבר אינו חלק מהעסק. הדברים עולים באופן ברור בשיחה עם עופר שם נאמר לו במפורש כי שלמה פעל לפירוק השותפות וכי תוגש כנגדו תביעה. כן ראו עדות יהודה ע' 26 ש' 30-34, ע' 27 ש' 11-12, ע' 31 ש' 21-23, עדות בן ע' 32 ש' 33-35. יהודה הבהיר בעדותו כי עופר חתום על סעיף סודיות מלא ולכן היה לו חשוב לשקף בפניו את המצב, עת הוא עובד עם שלמה (ע' 28 ש' 3-8).

     

33. ודוק. מניעיהם של הנתבעים, ולכל הפחות מניעיו של בן, לקיים את השיחה עם עופר לא היו אלטרואיסטים וברי כי היה מניע אישי-עסקי בקיומה. אלא שאין בכך כדי לשלול את ההגנה הקבועה בסעיף 14 לחוק. נוכח הקביעות וההסכמות בהסכם שיתוף הפעולה שבין הצדדים, ומאחר ועופר היה לקוח של חמניה, היה עניין בהבאת הדברים בפניו, והועלה בפניו החשש כי בפעילותו העסקית עם שלמה עלולה להיות הפרה של ההסכם שבין הצדדים אודות אי תחרות ואיסור על עבודה של הפורש עם לקוח של חמניה, והדברים נאמרו במפורש בשיחה.

     

34. לציין כי יהודה אינו צד להסכם שיתוף הפעולה שבין הצדדים ואינו צד להליך הבוררות. כאמור, יהודה הוא זה שיצר את החיבור העסקי בין עופר לבין בן ושלמה ובנסיבות אלו, חש חובה אישית כלפי עופר במסירת המידע אודות שלמה (ראו ס' 5 לתצהיר יהודה וכן עדותו ע' 26 ש' 30-34).

     

35. מהמקובץ עולה כי עלה בידי הנתבעים להוכיח כי קמה להם הגנת אמת הפרסום הקבועה בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע.

     

36. מצאתי להעיר מעבר לדרוש (שכן רכיב זה רלוונטי לעניין הנזק) כי, הוכח מעדותו של עופר כי בפועל לא היתה לשיחה עם הנתבעים כל משמעות ביחס להיקף העסקתו של שלמה אצל עופר אשר המשיך להעסיק את שלמה חודשים רבים לאחר השיחה עם הנתבעים ובמתכונת דומה שאינה קשורה לנאמר בשיחה.

     

37. סוף דבר, התביעה נדחית. אני מחייבת את התובע לשלם לנתבעים את הוצאות ההליך ושכר טרחת עו"ד בסך של 15,000 ₪.

     

    ניתן היום, ט"ז אב תשע"ח, 28 יולי 2018, בהעדר הצדדים.