40 שנים שבהן התפרנסו בני משפחה מחנות שטיחים פרסיים היו אמורות להסתיים בעקבות קביעה של בית משפט השלום. אבל אז המחוזי החליט להתערב וביטל את פסק הדין.
בית המשפט המחוזי בירושלים קיבל לאחרונה ערעור שהגישו השוכרים שמחזיקים מזה 40 שנה בדיירות מוגנת חנות שטיחים ברחוב יפו בעיר, ומנע את פינויים. בשנים האחרונות העסק נקלע למצב קשה וצבר חובות של מיליונים לעירייה. אף שלכאורה מדובר בעילת פינוי, הרכב של שלושה שופטים סירב לגדוע את מטה לחמה של המשפחה.
החנות פועלת בירושלים מזה ארבעה עשורים. ב-1978 שלושה בני משפחה - שני אחים ובן של אחד מהם, אז צעיר כבן 21 - שכרו את הנכס בדיירות מוגנת תמורת דמי מפתח של 2 מיליון לירות.
לאורך השנים אחד האחים ובנו הצעיר ניהלו את החנות, ואילו האח השני חי בארה"ב. בשלב מסוים העסק נקלע לקשיים, האח שניהל אותו נפטר ובנו פנה לפשיטת רגל עקב חובות ארנונה גבוהים של כ-1.9 מיליון שקל לעירייה.
ב-2014 הוגשה נגד המשפחה תביעה לפינוי העסק בטענה שהסכם השכירות הופר. ראשית, משום שהאחים ויתרו על זכויותיהם לטובת הבן בניגוד לתנאי ההסכם, ושנית – החוב לעירייה.
בשנה שעברה בית משפט השלום בירושלים קיבל את התביעה אם כי התנה את הפינוי בתשלום של 1.8 מיליון שקל לבני המשפחה.
ביוני 2017 ערערה המשפחה על הפינוי. בערעור הוסבר כי אף אחד מן האחים לא ויתר על זכויותיו בחנות וכי הבן – שבעצמו חתום על הסכם השכירות – לקח על עצמו את הניהול לאחר שאביו עבר שני אירועים מוחיים.
באשר לדוד שלו – האח השני – נטען כי בעת חתימת ההסכם בעלי הנכס ידעו שהוא מתגורר בארצות הברית ואף צוין בו במפורש שהוא "תושב חוץ".
לגבי חוב הארנונה, המערערים הסבירו שנצבר בזמן משבר אבל הם הגיעו להסדר עם העירייה ועומדים מדי חודש בתשלומים של 1,000 שקל לכיסויו.
הצדק ניצח
סגנית נשיא בית המשפט גילה כנפי שטייניץ והשופטים אריה רומנוב ורם וינוגרד החליטו לקבל את הערעור לאחר שקבעו כי אין הצדקה לפנות את בני המשפחה מהחנות.
בשלב הראשון השופטים דחו את הטענה כי האחים ויתרו על זכויותיהם. השופטים ציינו כי העסק נוהל במשך שנים רבות על ידי אחד האחים ובנו ושימש כמקור הפרנסה של המשפחה, וגם אם נעשו בו שינויים מטעמי "הישרדות כלכלית" הוא נותר של אותה משפחה.
השופטים הוסיפו כי קשה להאמין שהאח שבישראל ויתר על זכויותיו כדייר מוגן דווקא כשהפך חולה וזקן. באשר לאחיו, הרי שמלכתחילה הוא לא היה מעורב בניהול ולא היה בארץ – והבעלים ידעו זאת.
לגבי מחדל הארנונה, נקבע כי אין ספק שאי-תשלום מיסי עירייה נחשב להפרת הסכם המקימה עילה לפינוי אך בהתחשב בהסדר עם העירייה ובעובדה שהחוב נצבר בהיעדר יכולת כלכלית אמיתית – הרי שלא נגרם לבעלים נזק והחנות לא תפונה.
בתוך כך השופטת הבהירה כי גם אם לא היה הסדר כזה זכאים המערערים ל"סעד מן הצדק" שהרי גם כשלא היה להם מה לאכול הם הקפידו על תשלומי השכירות באופן קבוע. בנסיבות אלה, לא יהיה זה מוצדק "שהמערערים יוכו פעם נוספת ויפסידו את הנכס שהיה עסקם ומטה לחמם במשך שנים רבות" .
משכך, הערעור התקבל ובעלי הנכס יישאו ב-35,000 שקל הוצאות על ההליכים בשתי הערכאות.
- ב"כ המערערים: אברהם ודוד סגל, עו"ד מקרקעין
- ב"כ בעלי הנכס: עו"ד עזרא קוקיא, עו"ד אלעד סטופל
עו"ד שאולי כהן
עוסק/ת ב-
מקרקעין ונדל"ן
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין