האישה טענה שבעלה לשעבר הבטיח לה שדירת המגורים שיקנו תהיה שייכת לשניהם בחלוקה שווה אך הוא רשם על שמה רק רבע ממנה. בית הדין הרבני דחה בתחילת החודש את התביעה וקבע כי ההבטחה בעל פה לא מחייבת את הבעל ללא מסמך כתוב או רישום בטאבו.
בני הזוג נישאו ב-2012 ונולד להם בן אחד. לאחר שנים ספורות הם התגרשו והאישה הגישה תביעה נגד הבעל בבית הדין הרבני בנתניה בה דרשה חצי מדירת מגוריהם ואת סכום הכתובה.
לייעוץ בתחום:
עורך דין משפחה
האישה, עולה חדשה מליטא שהיו אלה נישואיה השניים, סיפרה כי לבעלה לשעבר הייתה דירה שקנו לו הוריו לפני הנישואין והם גרו בה מספר חודשים אחרי שנישאו. בתקופה זו הוא הבטיח לה שהם ימכרו את הדירה ויקנו יחד דירה טובה יותר.
אחרי מספר חודשים הם מצאו דירה שאהבו ורכשו אותה. האישה הדגישה כי הדירה נרכשה במאמץ משותף שכן תהליך החיפוש והמשא ומתן נעשה על ידי שניהם. בנוסף סוכם ביניהם בעל פה שהיא תעביר 300,000 שקל עבור רכישת הדירה והיא העבירה לבעל 250,000 שקל מתוך הסכום.
לדבריה, את היתרה נאלצה לשלוח לבעלה הראשון בליטא שכן בנה מנישואיה הראשונים שהתגורר עמם נאלץ לעזוב את הארץ ולחזור לגור עם אביו בשל יחסו המחפיר של הנתבע אליו.
לטענת האישה, היא הבינה שהדירה החדשה תהיה בבעלות שניהם אך הנתבע הונה אותה, ניצל את העובדה שהיא לא דוברת עברית ורשם את הדירה רק על שמו.
כשדרשה לתקן את המעוות, הבעל רשם על שמה 26% מהדירה בלבד והחתים אותה על תצהיר בו היא מודה שחלק זה הועבר אליה ללא תמורה. לדבריה, חתימתה על התצהיר נבעה מהלחץ שהפעיל עליה הנתבע והיא לא הבינה על מה חתמה.
הבעל מצדו טען כי מימון רכישת הדירה נעשה ברובו מכספי הדירה שהייתה לו לפני הנישואין. הוא הוסיף כי הכסף שהעבירה לו התובעת משקף את חלקה היחסי בדירה ויש לדחות את תביעתה לחלוקה שווה.
סמכה עליו
הדיין הרב אריה אוריאל ציין כי אמנם יש הבטחות בעל פה המחייבות את מי שנותן אותם מבחינה הלכתית, כמו הבטחות שניתנות במעמד הקידושין או הנישואין, אך במקרה זה ההבטחה ניתנה במהלך החיים המשותפים ועוד לפני שנקנתה הדירה.
הדיין הבהיר כי מבחינה הלכתית, ההבטחה להעניק את הדירה במתנה אינה מחייבת את הבעל אם לא נלווה אליה "מעשה קניין" (כמו מסמך בכתב או רישום בטאבו).
הדיין אף דחה את טענת האישה כי לא הבינה את התצהיר עליו חתמה וציין כי "אדם שחותם על שטר או על תצהיר וכדומה, אינו יכול לטעון אחר כך כי לא הבין את מה שהתחייב בחתימתו".
לדבריו, גם אם האישה לא הבינה על מה חתמה, בעצם חתימתה היא העידה שהיא סומכת על מי שהכין את התצהיר ולכן הוא מחייב אותה.
הדיין הדגיש כי לכך מתווסף הרישום בטאבו המהווה ראייה חותכת לחלוקת הבעלות ביניהם, חלוקה הגיונית בהתחשב בהשקעה הכספית של כל אחד מהם בנכס.
בנסיבות אלה הדיין דחה את תביעת האישה לחלוקה שווה בדירה. נקבע בנוסף כי 50,000 שקל שהאישה חייבת לבעל יקוזזו מחלקה בדירה לאחר שתימכר. תביעת האישה לקבל את כתובתה נדחתה גם היא מכיוון שנקבע כי היא זו שיזמה את הגירושין.
אב בית הדין הרב שלמה שפירא והרב אברהם מייזלס הצטרפו לפסק הדין.
- ב"כ התובעת: עו"ד כרמית לוי
- ב"כ הנתבע: עו"ד דנה ערער
* עורכת דין יונינה ראכלין-אלוני עוסקת בדיני משפחה
** הכותבת לא ייצגה בתיק.
*** המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
גולשים בסלולרי? לשירות מיידי מעורך דין הורידו את Get Lawyer
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין