אישה שנרשמה כבעלת הדירה היחידה בדירה שהיא חולקת עם בעלה, איבדה את זכויותיה לטובת הבנק עקב הלוואה שנטל בנה. טענת האישה שחצי מהדירה שייך לבעלה, ולכן לא ניתן לעקלו, התקבלה בבית המשפט.
בית המשפט למשפחה בתל אביב קיבל את טענת האישה, שאיבדה את זכויותיה בדירת מגוריה עקב חוב של בנה, וקבע כי לא ניתן לעקל את כל הדירה מאחר שהיא שייכת גם לבעלה, וזכויותיו קודמות לזכויות הבנק.
פנו ל-פורום משפחה
בשנת 1992 נרשמה האישה, כיום בת 63, כבעלת הזכויות המלאות בדירה בה היא מתגוררת עם בעלה, כיום בן 74. שמונה שנים לאחר מכן, בנם של השניים נטל הלוואת משכנתא ומשכן את הדירה הזו לטובת הבנק הממשכן (ששמו נאסר לפרסום).
לא חלף זמן רב וחובו של הבן – שלא עמד בהחזרי ההלוואה – תפח. בשלב מסוים, ביקש הבנק לכסות את החוב באמצעות מימוש דירת אמו, אבל האם התנגדה ודרשה את ביטול המשכנתא, בטענה שנרשמה על סמך מסמכים שזויפו על ידי בנה, שלדבריה הסתבך בחובות לשוק האפור.
טענות האישה לא הוכחו, ובתום הליכים משפטיים ארוכים בין הצדדים, בית המשפט אישר את רישום המשכנתא לטובת הבנק.
האישה ובעלה סירבו לוותר על דירת המגורים, ובשנת 2013 פנו לבית המשפט למשפחה בתל אביב, בטענה שגם אם המשכנתא תקפה, היא חלה רק על מחצית מהדירה.
התובעים טענו שהדירה – המשמשת להם למגורים – שייכת לשניהם. היא נקנתה בעזרת כספים שצברו במאמץ משותף, ונרשמה על שם האישה בלבד כיוון שהם ביקשו ליהנות מההטבות לה הייתה זכאית באותה תקופה כעולה חדשה.
לסיכום הם טענו שהבנק הפר את חובתו לפנות אל בעלה כדי לקבל את הסכמתו לרישום המשכנתא.
מנגד, הבנק טען כי פעל בתום לב, וכי הבעל מנוע מלהגיש את התביעה לאחר שלא הצהיר על בעלותו בדירה בהליכים הקודמים שהתנהלו בנושא.
כמו כן, העלה הבנק טענת התיישנות נוכח הזמן הרב שחלף ממועד רכישת הדירה ועד להגשת התביעה, למעלה מ-15 שנה.
חקירה סבירה
השופטת איריס ארבל-אסל דחתה את טענת ההתיישנות. השופטת הבהירה כי תביעתו של הבעל היא למעשה תביעה נגד האישה, שבה הוא מבקש להצהיר על זכויותיו בדירה מכח חזקת השיתוף (לבעל אין זכויות בדירה מכוח חוק יחסי ממון כיוון שבני הזוג נישאו בשנת 1966 – שבע שנים לפני חקיקתו).
לדברי השופטת, החוק אינו מאפשר לחשב את התקופה בה התובעים נשואים כחלק מתקופת ההתיישנות, מה גם שככל שמדובר בתביעת הבעל נגד הבנק, הרי שלא עברו 15 שנה מתחילת הסכסוך בין הצדדים ועד להגשת התביעה.
"הבנק, אשר מהווה נושה מקצועי הפונה לערכאות באורח קבע לשם מימוש זכויותיו, חב בחובה מוגברת וחזקה עליו כי ידע על האפשרות כי חזקת השיתוף תחול על בני הזוג ביחס לדירה", כתבה השופטת, והבהירה שהבנק חייב ומחויב לבצע חקירה סבירה על מנת לוודא את זהותם של בעלי הדירה, לפני שהוא מעניק הלוואת משכנתא.
מכיוון שהבנק לא הוכיח שבדק את זהות בעלי הדירה, ואף לא שידע שהחותמים על מסמך ההלוואה – האם ובנה – הם קרובי משפחה, דחתה השופטת את טענתו לפיה פעל בתום לב.
מכאן, התרשמה השופטת שהתובעים עומדים בתנאים לצורך הוכחת חזקת השיתוף ביחס לדירה.
לפיכך, קבעה השופטת שמחצית מהזכויות בדירה שייכות לבעל. התוצאה היא כי העיקול לטובת הבנק יצומצם למחצית הזכויות של האישה בלבד. הבנק חויב בהוצאות התובעים בסך 20,000 שקל.
- שמות ב"כ הצדדים לא צוינו בפסק הדין
* עורכת דין סמדר נבות עוסקת בדיני משפחה
** הכותבת לא ייצגה בתיק
*** המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחברת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין